מותו של האדם האחר קוראת לי ומאשימה אותי כאילו ממוות שהיא בלתי ניראת לאדם זה שנחשף לה, הפכתי, על ידי אדישותי האפשרית, להיות שותף לה ; ועוד לפני שאהיה נידון על ידה בעצמי, הייתי צריך לענות על המוות הזה של האחר, ולא להשאיר אחרים לבדם בבדידותם הקטלנית. (פילוסופיה וטרנצנדנטיות)
קרבתו של הזולת – שלוות הקרבה – היא באחריות העצמי לאחר, חוסר האפשרות להשאיר אותו לבדו מול תעלומת המוות. וזה, באופן קונקרטי קליטתה הפנימית של המוות עבור האחר. (שלום וקרבה)
ניסינו לבנות פנומנולוגיה של החברתיות על ידי הפנים של האדם האחר בקריאה, לפני כל הבעת פנים, ביושר פניו, חשיפה חסרת הגנה לבדידות המסתורית של המוות ובשמיעה, לפני כל ביטוי מילולי, מתחתית חולשה זו, את הקול שמצווה, פקודה הפונה אלי ומבקש לא להישאר אדיש כלפי המוות זה, לא לתת לאחרים למות לבד, כלומר להיות אחראי למשך חייו של האדם האחר, כדי לא להפוך למלווה של המוות הזה. (שם)
גם אם, מול המוות – בשעה שיושר הפנים הפונות אלי חושף באופן מלא בחשיפתה חסרת ההגנה וה »הפניית-פנים » שלה עצמה – גם אם ברגע האחרון זה ממש, ה « אינו-עוזב-האחר-לבדו » אינו מורכב, בעימות ובמאבק חסר האונים הזה, אלא בתגובה « הנה אני » לצו הקורא לי. (שם)