המוסר מתייחס לאדם בייחודיותו. הקריטריון לדעת מה נכון ולא נכון, התשובה לשאלה: מה עלי לעשות? לא תלויים בסופו של דבר בהרגלים ובמנהגים שאני חולק עם הסובבים אותי או בציווי ממקור אלוהי או אנושי, אלא במה שאני מחליט בהתחשב בעצמי. במילים אחרות, אם לא אוכל לעשות דברים מסוימים, הרי זה בפני שאם הייתי עושה אותם, לא הייתי יכול לחיות יותר עם עצמי.
ה « לחיות-עם-עצמי » הזה יותר מהמודעות [התודעה], יותר מההכרה העצמית הישירה [מודעות עצמית] המלווה אותי בכל מה שאני עושה ובכל מה שאני טוען שאני. להיות עם עצמי ולשפוט בעצמי מתיישבים וממומשים בתהליכי המחשבה, וכל תהליך מחשבה הוא פעילות שבה אני מדבר אל עצמי על מה שבאמת נוגע לי. אופן הקיום הקיים בדיאלוג השקט הזה, הייתי קורא לו עכשיו בדידות -solitude . לבדידות יש איפא ייצוגיות רבה יותר בלהיות לבד משאר המצבים, בפרט ובעיקר הלבדיות והבידוד, והיא שונה מהם.