ארה”ב: דיסאינפורמציה ותעמולה » – מאת רוני אקריש »

by Rony Akrich
ארה”ב: דיסאינפורמציה ותעמולה » – מאת רוני אקריש »

בסוף המאה ה 19, קומץ עיתונאים ואנשי אקדמיה אמריקאים המציאו את עקרונות התעמולה המודרנית. מאז, הם המשיכו לעורר השראה במשטרים אוטוריטריים, משרדי פרסום ומנהלי קהילה. המניפולציה המודעת והנבונה של הדעות וההרגלים המאורגנים עבור ההמונים ממלאת תפקיד חשוב בחברה הדמוקרטית.

« אלו המתמרנים את המנגנון החברתי, הבלתי מורגש, יוצרים ממשלה בלתי נראית השולטת באמת המדינה », כך כתב אדוארד ברנייס ב-1928 בספרו « תעמולה ». אחיינו של זיגמונד פרויד היה הנציג המפורסם ביותר בדור הזה, בתחילת המאה ה-20, הוא וחבריו ישפיעו על התנהגות ההמונים וימציאו מקצוע חדש, שביטויו ילבש צורות מגוונות מאוד: יועץ יחסי ציבור, יחצן, יועץ תקשורת, תעמולן. הנציגים הטובים ביותר, מבניהם, יהיו ראויים לתואר « מאסטרים במניפולציה ». לפעמים יפעלו בצל האנונימיות, לפעמים לעיני כל, הם יעשו וינצחו בחירות, הם יבנו הצלחות מסחריות, הם ייצרו מציאות מלאה בחלומות ופנטזיות, הם יובילו להסכמות או לסרבנות.

אמנות זו, להנדסת התודעה והתנהגות בקנה מידה מרובה, נולדה בארצות הברית לפני מאה ושלושים שנה בערך, בהקשר לעליית זכות הבחירה לכולם, העיתונות המנצחת והאיגודים החזקים. האליטות הכלכליות מצאו את עצמן מתמודדות מול אתגר חדש: דעת הקהל! שיטות העבר כמו לחצים וכפיות מכל הסוגים, שוחד לעיתונות, כבר לא הספיקו כדי להבטיח צייתנות. כובד המשקל של אותה דעת הקהל מול הרשויות הציבוריות עלול, אפילו, לאיים על האינטרסים הפיננסיים של בעלי האון.

יחסי ציבור מופיעים אז, למשל, במגזר הרכבות, מול דור חדש של עיתונאים מקצועיים בעלי ניסיון חי, דעת קהל עוינת וקונגרס הנוטה לנקוט צעדים רגולטוריים. בשנת 1906, עיתונאי כלכלי לשעבר, אייבי לי, החליט להעמיד את הניסיון שלו לשירות אותה התעשייה. במהלך עשר שנים הוא יצר תעמולה תאגידית מאפס. באותה שנה גבתה תאונת רכבת את חייהם של חמישים ושלושה נוסעים באטלנטיק סיטי. בשם המפעיל הוא המציא תקשורת משברים מודרנית ועקרונותיה הבלתי מוחשיים: היענות, אמפתיה, שקיפות ומחויבות, הודעות לעיתונות, לובי מודרני ותקשורת פנימית.

בשנת 1914, אייבי לי יגן בהצלחה על התעשיין ג’ון ד’ רוקפלר, בפני בית המשפט. הוא מואשם בכך שהורה לטבח של שלושה עשר מעובדיו בעיירת הכורים לודלו (קולורדו), וכן אחת עשרה נשים ושני ילדים. עם הודעות כוזבות לעיתונות, היועץ מכפיש את הקורבנות ויזכה לכינוי « רעל דעת הקהל ».

לאמנות שכנוע ההמונים יש לדמוקרטיה כור היתוך משלה, כי בניגוד למשטרים אוטוריטריים, לא ניתן באופן עקרוני לפעול על ההתנהגות בכפייה. הביטוי הבוטה ביותר לכך הגיע ב-1917, כשהנשיא וודרו וילסון גייס את ארצות הברית למלחמה באירופה חודשים ספורים לאחר שנבחר בהבטחה שלא להתערב. אז הוא התמודד עם דעת הקהל שהייתה עוינת פי כמה משום שארצו התרחקה בכוונה מענייני אירופה במשך כמעט מאה שנה. לאחר מכן וילסון מורה לאחד מיועציו, מקורב מאוד לנשיא, « למכור את המלחמה » לבוחריו.

לעובד המדינה הבכיר, ג’ורג’ קריל, המוצב בראש גוף רשמי, « ועדת המידע לציבור », תהיה סמכות מלאה על כל אמצעי התקשורת הציבוריים של הממשל הפדרלי, דבר חסר תקדים עד ימינו בדמוקרטיה. עוד יותר יוצא מן הכלל, הוא מכוון את פעולת התעמולה שלו הן כלפי דעת הקהל במדינות בעלות הברית והניטרליות והן כלפי האוכלוסייה שלו. עם תקציב גדול מאוד, הוא משתמש בכל אמצעי התקשורת המודרניים, החל מהרדיו. הוא יוצר תעמולה קולנועית, ומצליח להרוות את מרחב המידע של האמריקאים בשיח ודימויים נוחים למלחמה. כמה מהפוסטרים שהופקו לאירוע זה, כמו « אני רוצה אותך לצבא ארה”ב », הפכו לאייקונים של המודרניות. ‘קריל’ מכוון במיוחד למהגרים גרמנים ואוסטרו-הונגרים, המייצגים חלק ניכר מהחיילים ולכן יצטרכו להילחם בבני ארצם בצרפת.

במקביל, היחצנים ירחיבו את פעילותם למגזר הפרטי, ויעמידו את עצמם במיוחד לשירות חברות צרכניות גדולות שמצאו את עצמן עם מלאי ענק על הידיים לאחר שהמלחמה הסתיימה. אדואר ברנייס, אייבי לי ואלברט לסקר מתחרים בתחכום לא רק כדי להרחיב את השוק של הלקוחות שלהם, אלא מעל הכל כדי ליצור צרכים חדשים או הרגלי צריכה אחרים. ברנייס המציא לפיכך את מסורת ארוחת הבוקר השופעת (« אמריקאית ») מטעם יצרן בייקון, בעוד לי הפך את עצמו לשגריר הבלתי רשמי של הקפיטליזם האמריקני ברחבי העולם ולסקר מפיץ בארה”ב את המטפחת החד-פעמית, שזה עתה הומצאה תחת השם קלינקס. שלושתם מגויסים על ידי אמריקן טבק כדי לעודד צריכת סיגריות בקרב נשים אמריקאיות.

עבור המאסטרים הללו של מניפולציה, « תעשיית ההסכמה », לפי הנוסחה שדמיין העיתונאי ולטר ליפמן ב-1922, היא הכרח בלתי נמנע. הן בתחום הכלכלי והן בתחום הפוליטי, זו שאלה של השגת דבקות לצרכנות המונית כדי להימנע מדרישות חברתיות, איגודיות ופוליטיות. בענייני שכנוע ומניפולציה של ההמונים, ארצות הברית היא אז « בית המלאכה של העולם », הם בשמחה מייצאים את האמנות שלהם למדינות דמוקרטיות אחרות.

אבל הם גם משפיעים על משטרים אוטוריטריים ורודניים. בעוד הסובייטים שיכללו את אמנות התעמולה הקולנועית והמציאו את תעמולת התסיסה, אדולף היטלר, ב »מיין קאמפף », ייחס חלק מניצחון בעלות הברית ב-1918 לתעמולה « הרציונלית מבחינה פסיכולוגית », המבוססת על « ידע מבריק (…) של הפסיכולוגיה של ההמונים ». גוסטב לה בון אכן מראה, בתחילת המאה ה-20, ביצירתו « פסיכולוגיית ההמונים » שהתנהגותה של מסה אנושית שונה מזו של פרטים מבודדים. אולם, לדבריו, סוף המשטר העתיק הביא לשינוי קיצוני בנפש העם והביא את החברות ל »עידן ההמונים ».

כתוצאה מכך, היטלר מעצב כלים ל »אונס פסיכולוגי של ההמונים » על פי עבודתו של החוקר הרוסי סרג’ צ’חוטין שפורסמה ב-1939, המבוססת על מניפולציה של ההמונים, במיוחד באמצעות מצעדי לפידים, סמלים, סיסמאות או שימוש בשירת המונים. ג’וזף גבלס, מצדו, שואב השראה מפרסום מדע אמריקאי, המרתק אותו, לעיצוב הקמפיינים שלו. הוא גם קרא את ברנייס, ואז כשעלה לשלטון, הוא גייס את אייבי לי לארגן מסע השפעה בארצות הברית.

ברור שאחרי 77 שנים של שלטון בלתי מעורער בעולם, הניצים האמריקאים זועמים לראות את עליונותם מאותגרת על ידי רוסיה וסין, שתיהן בדרך ליצירת סדר עולמי רב קוטבי חדש, שאליו שואפים העמים הלא מזדהים. השלטונות בארה”ב היו רוצים לשמר את כס המלוכה שלהם, אפילו אם היו צריכים לחנוק חלק מהעולם, שאפתנות הזויה, טיטאנית כמו התאבדות. הם גם זכרו שאירופה קיימת ושהם זקוקים לבעלי בריתה הצייתניים כדי להסתער על מבצרים סיניים ורוסים. ארצות הברית, שאינה מסתפקת בבגידה בבעלי בריתה, קוראת לנאט »ו להתעורר כדי לתמוך טוב יותר בהזיות ההגמונית שלה. אמריקה נמצאת באובדן מומנטום מוחלט, היא במשבר פנימי וחיצוני, מוצפת צבאית במרוץ החימוש, מול סין ורוסיה השולטות בתחום הטילים היפר-סוניים הבלתי ניתנים לעצירה. אין צורך בכוח גרעיני כדי לגרום נזק בלתי הפיך לאויב.

הם מתפארים ומתכוונים לצמצם ולהכניע את רוסיה וסין, אך אמריקה נזהרת לא לשלוח את חייליה לאוקראינה, מתוך ידיעה טובה מאוד שייקח לפוטין כמה שניות לשלוח את 11 נושאות המטוסים האמריקאיות לתחתית. כפי שאנו יכולים לראות, זוהי תעמולה המתמקדת בהגנה על האינטרסים האמריקאים בלבד.

הצגת אוקראינה, המתאפיינת כמאפיה וכמדינה מושחתת שרודפת את האוכלוסיות הפרו-רוסיות של דונבאס כבר שמונה שנים, כקוטב של חופש ודמוקרטיה, לא חסרה גסות רוח. זה נכון שבכל הנוגע לפגיעה ברוסיה, אמריקה תסכים לברית עם השטן עצמו.

לפוטין בהחלט יש דם על הידיים, אבל להאשים אותו ברצח עם באוקראינה, כשאמריקה הרסה שתי ערים יפניות ב-1945 והטילה אלפי טונות של פצצות על פני כדור הארץ, והרגה מיליוני אזרחים חפים מפשע. זה מראה לנו את מצבה התודעתי של אמריקה השחצנית הזו, המוכנה לתת לכל האנושות למות כדי להבטיח את שליטתה בעולם. הפצצות רצח עם הן בראש ובראשונה עניין של אמריקה.

ישראל, מעצמה גרעינית, חייבת לשחזר את עצמאותה הלאומית כפי שהגנרל דה גול הגה אותה עבור צרפת, ואין לה צורך להיכנע לסחטנות הרגילה מוושינגטון: « אני אגן עליך אם תקנה ממני מטוסים חדשניים »

מי עדיין יכול להאמין לדבריה של ארצות הברית, שתמיד שיקרה ובגדה בבנות בריתה? למדינה הזו יש אמינות של נחש. הקרב שמתרחש בוושינגטון ובבריסל הוא לא פחות מזה של הזכות לתמרן אותנו.

לכן אף אחד לא יכול או צריך להישאר אדיש אליהם!!

Related Videos

WhatsApp