« הדת היא האופיום של ההמונים » מאת רוני אקריש

by Rony Akrich
« הדת היא האופיום של ההמונים » מאת רוני אקריש

כדי להבין את המשמעות הכפולה של הנוסחה של קרל מרקס, « הדת היא האופיום של ההמונים » עלינו להבין תחילה שדת, לפי מרקס, היא קודם כל אשליה, עולם פנטסטי המופק על ידי הדמיון שלנו, בו הפרט מוצא מקלט כדי לשכוח את האומללות שלו. בקטע מפורסם, מתוך מאמרו « ביקורת הפילוסופיה של הגל » (1843) שממנו לקוחה הנוסחה הראשונית, הוא מצהיר: « דת היא אנחת היצור המדוכא » . המחשבה המרקסיסטית היא אכן חלק מאתאיזם ביקורתי המגדיר אמונה דתית כפיקציה וניכור. אם הדת מבטאת היטב ציפייה אנושית, היא חושפת לכתחילה מצוקה שבסופו של דבר היא מצליחה להרגיע. זה בעצם סוג של נחמה. דת היא תגובה לסבל דרך ציפייה לחיים טובים יותר, ציפייה לחיי נצח והבטחה לגן עדן, הרי כאן תמונה מושלמת של אושר אינסופי. לכן זוהי צורה של פיצוי הזוי המבטא את הצרכים שלנו כדי להתגבר ביתר קלות על קשיי קיומנו. כשהאדם מנוכר חברתית וכלכלית, כשהוא סובל ממצבו, הוא לא יכול להגשים את עצמו, לפרוח באמת בעולם ארצי שהפך ל »עמק הבכה ». הוא יירגע רק הודות לדמיונו ולפיקציה של אמונותיו המובילות אותו לעבר אשליות נוספות, לעבר מחר קסום. האידיאולוגיה הדתית היא אפוא « האופיום של ההמונים » במובן זה שהיא כמו סם שנוטה להשכיח את הסבל שלנו עם הבטחה לאושר נצחי.אך מהאדם נשללת האפשרות להיות מאושר בעצמו, באמת, ולכן הוא משליך את מצפונו, ציפיותיו, תקוותיו, לעולם דמיוני. לאור ספקולציה ערמומית זו, האדם כבר לא סובב סביב עצמו, או אם להשתמש בנוסחה של מרקס, אלא סביב « שמש אשלייתית ». הדת, המתיימרת להפיח בנו רוח « חיים האמתיים », היא למעשה רק מודעות מוטעית או כוזבת לחלוטין לעולם אמתי המוסתר על ידי הבנת מציאות מסולפת. כמו סמים, הדת הינה רק אשליה אלא גם כניעה, זהו תרופה שאינה מטפלת בסיבות האמתיות הגורמות לנו לסבול וגורמות לנו לרצות תרופה לסבל שלנו. זהו פתרון שקרי לבעיה אמתית! אם תפקידה של הדת הוא אפוא לספק לאדם אושר חילופי, התוצאה של חמלה זו על עצמך היא בשמיים ריקים, היא אפוא היכנעות לעולם בלתי נסבל שכנגדו ראוי יהיה להתקומם. הצורך באשליה הוא אפוא ביטוי למחאה נגד השיברון האנושי. « מצוקה דתית היא מצד אחד ביטוי לשבר אמתי ומצד שני מחאה נגד מצוקה אמתית » אומר לנו מרקס. להוקיע את האשליה הדתית פירושו לדרוש מהאדם לא להשלים עם מצבו אלא לרצות להיות מאושר באמת, לממש כאן ועכשיו את אידיאל הצדק שאליו שאף באמצעות תקוותו הדתית. אידיאל הצדק אינו מתבטא באמונה דתית דרך ‘בית דין של מעלה’ ו’השגחה האלוהית’ אלא דרך עשיית האדם בעולמו, כאן ועכשיו! ביקורת על הדת פירושה להטיל ספק באושר ההזוי הזה, להסיר את הצורך בדת, כדי לבנות אושר אמתי, ארצי ולא עוד שמימי. אם האדם מקרין בשמים דימוי מנוגד לעצמו, מתוך שאיפה להידמות לאלוהי הטוב, האהבה והצדק, תכונות שאליהן האדם שואף מבלי להאמין שהוא מסוגל להשיג אותן לחלוטין בעולם האמתי הזה, לאחר מכן הוא משליך את עצמו אל השמיים הריקים, הוא מוציא את ה »אני » « מחוץ לעצמו » ומתנכר לעצמיותו. כך הוא זורק את המהות שלו לריק, מאבד את עצמו בכור האשליה ולכן כל שינוי אמתי בחייו הופך לבלתי אפשרי עבורו. כך הוא מוצא את עצמו מנושל, מנוכר מאמונתו. הביקורת המרקסיסטית על הדת היא אפוא פוליטית במהותה. « המאבק נגד הדת הוא אפוא גם להילחם נגד העולם הזה שדתו היא הארומה הרוחנית » כותב מרקס. זו הסיבה שהביקורת על הקפיטליזם מניחה גם את ביקורת על הדת הפותחת את המאבק נגד העולם המיוצר על ידי הדת. שחרור רוח האדם מניח בתנאי מוקדם שהמדינה תחדל להזדהות עם פולחן האמונה, תהפוך לחילונית, תפריד בין דת למדינה. יש להמיר אפוא ביקורת על הדת בביקורת על החברה, כי המציאות שהדת מסתירה היא אומללות חברתית ופוליטית. עבור מרקס, זו שאלה של שחרור האדם מבחינה כלכלית ולאחר מכן פיתוח הקומוניזם, התנאי הראשון לאושר ארצי. אך האידיאה הזו, חלומו של מרקס, לא צלחה את דרכה בלשון המעטה. המרקסיסטים רואים אפוא את הדת כמנגנון אידיאולוגי של המדינה או חלק ממנו, כלומר מוסד שבאמצעותו כוחות פוליטיים כופים את « הדוקסה » שלהן על המעמדות המוחלשים. ניתוח זה של האידיאולוגיה הדתית הוא אם כן תיאוריה של אשליה. מרקס סבור שהאידיאולוגיה, צורות התודעה החברתית, נקבעת בעיקר על ידי הבסיס הכלכלי של החברה. האידיאולוגי תמיד נובע מהכלכלי: « לא התודעה היא שקובעת את החיים אלא החיים הם הקובעים את התודעה ». הסוד לניתוח האידיאות של בני האדם טמון בניתוח המבנים החברתיים ותנאי החיים הכלכליים האמתיים שלהם. אם האדם רוצה לשנות את צורות התודעה האנושית, אזי הוא צריך לשנות גם את אורחות תנאי החיים החומריים שלו. זו הסיבה שהביאה את מרקס לאומר: « תפקידו של הפילוסוף איננו אך ורק לפרש את העולם אלא לשנות אותו מנקודת מבט מהפכנית ». את אמת האדם ומצפונו, אין לחפש אפוא בפנימיותו אלא בצד קיומו החברתי. מה שמאפיין את התודעה האנושית היא אותה אמונה הבלעדית במיתוס הפנימיות, היא לבדה תיצור רעיונות משלה ללא תלות בעולם שבו היא חיה. למעשה, מה שאנו לומדים מביקורתו על הדת הוא שהמצפון הוא רק תוצר של ההיסטוריה, של החברה. לפיכך, מה שתמיד נחשב כפנימיות (תודעה) חייב להיחשב עם מרקס כאל חיצוניות. המהות האנושית אינו מופשט עוד (כרצונה של הדת) אלא מותנה במצבו החברתי. הדת מהווה סוג של מצפן לראי כלשהו, לאנומליה חברתית. כדי להעלים אותו, יש לכן צורך לשנות את החברה, לכן מרקס האמין שעל ידי שינוי הווייתנו נוכל להעלים את הצורך בדת.קרל מרקס:Introduction to the Critique of Hegel’s Philosophy of Right, 1844″יסודה של הביקורת כנגד הדת הוא: האדם יוצר את הדת, הדת לא יוצרת את האדם. הדת היא, אכן, המודעות העצמית והתפיסה העצמית של אדם שעדיין לא ניצח עבור עצמו, או שכבר הפסיד את עצמו שוב. אך האדם אינו ישות אבסטרקטית המשתופפת מחוץ לעולם. האדם הוא עולמו של האדם – מדינה, חברה. מדינה זו וחברה זו מייצרות את הדת, שהיא תודעה מהופכת של העולם, משום שהן בעצמן עולם מהופך. הדת היא התאוריה הכללית של העולם הזה, המצאי האנציקלופדי שלו, ההיגיון שלו בצורתו העממית, המגננה הרוחנית על כבודו, התלהבותו, עיצומו המוסרי, משלימתו החגיגית ובסיס הנחמה וההצדקה האוניברסלי שלו. היא המימוש הדמיוני למהות האנושית, משום שהמהות האנושית לא רכשה שום מציאות אמתית. אי לכך, המאבק נגד הדת הוא באופן עקיף המאבק נגד אותו עולם שניחוחו הרוחני הוא הדת.הסבל הדתי הוא בו זמנית הבעה של הסבל האמתי יחד עם מחאה נגד הסבל האמתי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, לבו של עולם חסר לב, כפי שהיא נשמתם של תנאים חסרי נשמה.היא האופיום של ההמונים.ביטול הדת בתור אשליית האושר של העם הוא הדרישה לאושרם האמתי. לקרוא להם לוותר על אשליותיהם בנוגע למצבם פירושו לקרוא להם לוותר על מצב שמצריך אשליות. הביקורת נגד הדת היא לפיכך, בבסיסה, הביקורת כנגד אותו עמק הבכא עבורו הדת היא ההילה.הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים שעל השרשרת לא כדי שהאדם ימשיך לשאת את אותה שרשרת מחוּסָר דמיון או נחמה, אלא כדי שישליך את השרשרת ויקטוף את הפרחים האמתיים. »

Related Videos

WhatsApp