מאלימות מילולית לפיזית בשטח הפוליטי – רוני אקריש

by Rony Akrich
0 comment
מאלימות מילולית לפיזית בשטח הפוליטי – רוני אקריש

חוסר הסובלנות לדעות ואמונות פוליטיות שונות נהיה יותר ויותר חמור ומסוכן ומעלה חשש כבד להידרדרות במדרון החלקלק לעבר הסלמה אפשרית של אלימות. דעה פוליטית שונה משלי אינה הופכת אותך לאויב שלי. בואו נהיה סובלניים והוגנים! אין מלאכים מצד אחד ושדים מצד שני, כולנו בני אותו עם.
סובלנות פוליטית פירושה קבלה וכיבוד זכויות היסודיות והחירויות האזרחיות של יחידים וקבוצות שדעותיהם שונות משלנו. על כל האזרחים, כולל מנהיגים פוליטיים, מוטלת האחריות לנהוג בסובלנות פוליטית בדבריהם ובמעשיהם. לדחות ולהוקיע בצורה ברורה כל הבנה או אמרה שכביכול ‘הכוחניות מנצחת’, אין דבר כזה במחוזותינו, הסובלנות הפוליטית היא העיקרון המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית. כאידיאל, היא טוענת כי על כל תושבי המדינה להתייחס זה לזה בכבוד ולקבל יחס שווה בשווה בין כולם. הדמוקרטיה הבסיסית היא קבלה והערכה של האחר.
החיים הדמוקרטיים מקנים הזכות לחילוקי דעות וגם לקבלת של השונה בתוך כלל החברה האזרחית.
הדמוקרטיה מצהירה על ערך הפלורליזם ולסגולת השיח כאמצעי לפתרון סכסוכים.
חוסר סובלנות פוליטית נוצר על ידי אותו רצון להגביל זכויותיו של אדם או קבוצה שנואה על יסוד השקפותיהם הנבדלות.
זה מהווה איום על הדמוקרטיה מכיוון שהוא מפלה ואף יכול להשתיק חלקים מסוימים של האוכלוסייה.
חוסר הסובלנות יוצר תרבות קונפורמיסטי וחברה סגורה בארבע אמות של אמונותיה, הוא מצמצם את תובנותיהם של אזרחי ישראל לגבי המרקם הסוציו-פוליטי ומעצב את התנהגותם ואת דעתם העתידית.
נאמר שוב ושוב: הקיטוב המפרק את גוף חברתנו הדמוקרטית יאיים על המשך התקיימותנו כחברה בריאה ושלמה.
הקונצנזוס היחסי, שהיה בין מפלגות השלטון הוותיקות סביב כמה עקרונות בסיסיים ואפשר חילופי ממשלות ללא דרמה, מתפורר לגמרי.
המחלה התחילה להתפשט בתקופת רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז »ל, מאז הגידול הולך ומתעצם.
אפילו הפשרות הנדרשות כל כך, כדי ליישם החלטות מינימליסטיות ככל האפשר, מתקשות למצוא את הדרך לפתרונן.
הדיאלוג הדמוקרטי מפנה את מקומו לאלימות מילולית, לחוסר הקשבה לזולת, לצעקות מרעישות, כל אלו ממשיכים ללבות את החוצפה והשנאה.
לא משנה אם הם שייכים לשמאל ולימין המפה הפוליטית, הם נושאים קווי דמיון מטרידים.
אני מרגיש אצלם, אולי בטעות, איזו מצוקה נפשית עקב תחושת חוסר הודאות.
אותם חסידי הדוקטרינות הרדיקליות סובלים בדרך כלל מאובדן משמעות, לעתים קרובות כתוצאה מאירועים הנתפסים בעיניהם כעוולות אישיות.
כאשר הסביבה נראית בלתי מובנת, הדבר גורם, לאנשים שבריריים, הצורך להחזיר לעצמם את כיווני המטרה, הבטחת המשימה. הם מפצים על חוסר הביטחון העצמי שלהם בשכנוע אידיאולוגי נועז ומרחיקי לכת.
המצוקה האישית המורגשת, מול הבלתי ידועה, מחמירה אותו צורך קיומי לברר ולהכריע לעצמם. לכן אמונות קיצוניות מספקות, מול סביבה הנתפסת כמורכבת ומאיימת, מראה נגיש של משמעות.
בין אם מימין או משמאל, שני הקצוות מאמינים כי פתרונות המשברים הן פשוטות.
אמונה זו הופך אותם לפגיעים מאוד מול תיאוריות הקונספירציה, אך כך הם יכולים לשייך את כל הרעות עלי אדמות לסיבה יחידה וניתנת לזיהוי.
זהו עודף ביטחון אמוני, פוליטי, הגובל ביוהרה.
מתוך וודאותם, צדקת דרכם וזכותם הבלתי מעורער, חסידי הרדיקליות הפוליטית שואבים תחושת של עליונות מסוימת.
הם נוטים להתייחס לדוגמות שלהן כאל אמיתות תקפות החובקות כלל התושבים ושראויות להתקבל על ידי הרוב.
בעיניהם הדבר חד וחלק, מובן מאליו וכך השפה בה הם רגילים לנסח הנרטיב שלהם.
לפיכך הם התרגלו להטיות מכוונות: הם שומעים אך ורק טיעונים האמורים להשתלב ברשת הפרשנית שמספק להם הארגון המיליטנטי, הם שוללים את כל העובדות העשויות לסתור אותם.
הקיצוניות מתנשאת מבחינה אינטלקטואלית, למרות שטענותיה גרועות והידע שלה מוגבל.
לבסוף, הפשטות הקוגניטיבית הזו המתחברת עם עודף הביטחון בתורתם ובקבוצתם המשותפת, מוליכם אל חוסר הסובלנות בה מזוהים בקלות הקיצוניים מכל קשת הפוליטית.
הפונדמנטליסטים, מכל עבר, עוזרים לקטב את החברה, הם רואים בפוליטיקה משחק שבו יכולים להיות רק מנצחים (הם) ומפסידים (האחרים). הם לא מעלים על דעתם פשרה אפשרית. בבואם לשלטון הם אינם יכולים לעמוד במגבלות המוטלות עליהם על ידי מוסדות הליברליים, כגון עצמאות הרשות השופטת או ביקורת החוקתיות.
בהשפעת הגידול במספר הפעילים והאוהדים המזדהים עם אידיאולוגיות אלו, המפלגות המתונות, מימין ומשמאל, סובלות, באופן קבוע, משחיקה בבחירות.
אך הפרדוקס הוא שהפרופיל הפסיכולוגי של הקיצוניים משני צדי המפה דומה מאוד, בעוד שהם דוגלים לרעיונות, שבדרך כלל, סותרים זה את זה.
גם אם, בנסיבות היסטוריות מסוימות, האידיאולוגיות הקיצוניות של הימין והשמאל הצליחו לפעמים לשלב בין הנושאים שלהן ולערבב את המיליטנטים שלהן. אז ורק אז הם אפכו למסוכנים ביותר, כך התפתחו שני האידאולוגיות הקיצוניות במאה ה 20: הנסיונל-סוציאליזם והקומוניזם הרצחניים…
« על ביטולן של כל המפלגות הפוליטיות »
סימון וייל (לונדון, 1943) תרגום: דניאל רוזנברג
« אף בבתי הספר לא הייתה בנמצא דרך אחרת לגרות את שכלם של ילדים מאשר להזמין אותם לקחת עמדה בעד או נגד. נהוג היה לצטט דברים של סופר גדול כלשהו ולומר להם « האם אתם מסכימים? נמקו את דבריכם ». בזמן המבחן, אין לנפשות האומללות הללו יותר משלוש שעות כדי להשלים את חיבורם, כך שאין ברשותם יותר מחמש דקות כדי להחליט בתחילת המבחן אם יאמצו דעה בעד או נגד. היה זה כה פשוט אם היה נאמר להם: « עיינו בטקסט והביעו את הרעיונות שעולים ברוחכם ».
כמעט בכל מקום, ולעתים קרובות אפילו בתחומים טכניים לגמרי, ההצטרפות לאחד הצדדים, בעד או נגד, החליפה את הדרישה למחשבה ולחקר. מדובר בסוג של צרעת, שהחלה במעגלים פוליטיים והתפשטה משם לרוחב ולאורך המדינה, כאשר היא מדביקה את כלל חיי הרוח. ספק אם ניתן לרפא צרעת זו, ההולכת ומחסלת אותנו, מבלי להתחיל בביטול המפלגות הפוליטיות. »

Related Videos