דמיינו את חילופי הדברים הבאים: שרה חולקת סיפור שחשוב לה עם חבר שלה אדם. הוא נראה מוסח והיא עוצרת כדי לבדוק אם הוא שם לב. הוא מבטיח לה במהירות שהוא אכן מקשיב. אבל שרה משיבה, « אוקיי, אתה מקשיב אבל האם שמעת אותי? » כל אחד יכול לדמיין שיחה כזו. ההבחנה בין הקשבה להשמעה היא מכרעת לאופן שבו שרה מרגישה במצב זה. היא לא רק רוצה שמישהו יקשיב למילים שלה, היא רוצה ש »ישמעו » או יבינו אותה. והיכולת לשמוע מישהו זו לא תמיד משימה קלה.
עצב השמיעה ושיווי המשקל הוא זוג עצבי הגולגולת השמיני. תפקידו להוביל את השמע ואת תחושת שיווי המשקל מהאוזן הפנימית. בין אזנה באוזן חיצונית, הקשבה באוזן האמצעית ושמע באוזן הפנימית – שמע הוא הפנימי, העמוק והמהותי ביותר!
בפרשת השבוע, יתרו, חותנו של משה, מתבונן במשה בעבודתו ומציע לו מה שאפשר לכנות קצת « ביקורת בונה ». משה, כמו כולנו, הוא אנושי, וישנן מספר דרכים שהוא עשוי לקבל את המשוב הזה. עם זאת, במקום להתגונן או להעביר את זה כלא רלוונטי, משה מנצל הזדמנות לשמוע באמת את המילים המוצעות לו, ובסופו של דבר הוא משנה את דרך הפעולה שלו על סמך הבנתו החדשה של המצב.
לעתים קרובות זה יכול להיות קשה לשמוע באמת מה אחרים אומרים לנו, במיוחד כאשר מציגים לנו רעיונות חדשים או ביקורת. היכולת ללכת מעבר להקשבה דורשת לא רק אוזן קשבת, אלא גם ראש פתוח ולב פתוח. כאשר אנו דוחפים את עצמנו ללכת רמה אחת לעומק, לשמוע במקום רק להקשיב, שנינו מעסיקים את הדובר בצורה משמעותית יותר, ואנחנו מרשים לעצמנו להיות מושפעים מהמילים שלהם. אבל זה צריך להיות שינוי מכוון באופן שבו אנו ניגשים לשיחה. קל פשוט « להקשיב » למישהו. אבל נוכל להרוויח הרבה יותר אם נפתח את עצמנו לשמוע אותם באמת.
אצל עמנואל לוינס (היה פילוסוף ומחנך יהודי-צרפתי. לוינס ידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה »אחר » בפילוסופיה, וראה באתיקה « פילוסופיה ראשונית ». הגותו משלבת פילוסופיה יהודית, פנומנולוגיה, אקזיסטנציאליזם ופילוסופיה של הדיאלוג. 1906 – 1995), ההבחנה בין « לשמוע » ל »הקשבה » מקבלת ממד אתי מאוד מסוים, החורג הרבה מעבר להבדל הפשוט בין תפיסה פסיבית לקשב אקטיבי. הזנה היא הפעולה של תפיסת צליל באופן פסיבי, מבלי לרמוז בהכרח על כוונה או פתיחות מסוימת. שמע כרוך בתשומת לב מכוונת ופעילה, פתיחות למה שמציג את עצמו, ובהקשרים רבים, תנוחה של דיאלוג או תגובה. עבור לוינס, שמע הוא לא רק אקט חושי; זה בעיקרו אתי. הנה כמה נקודות מפתח שעוזרות לנו להבין את הניואנס הזה בחשיבתו: פניו של האחר – או באופן רחב יותר, האחר עצמו – מציגים את עצמו כקריאה שאין לעמוד בפניה המאתגרת אותנו מבחינה מוסרית. זו לא העובדה הפשוטה של הקשבה לצליל, אלא של תיגר על ידי נוכחותו של האחר, אשר מחייבת אותנו להיפתח ולהיענות לקריאה זו. שמע, במובן זה, פירושה שמיעה לקולו של האחר, כלומר להעמיד את עצמך לרשות דבריו ודרישותיו האתיות.
השמע האותנטי, כפי שלוינס רואה אותו, אינו ניתן להפרדה מאחריות כלפי האחר. אין זה מעשה נייטרלי או קליט גרידא, אלא תגובה לקריאה אתית המחייבת אותנו ללכת מעבר לפנימיות שלנו כדי לזהות את הייחודיות והאינסוף של האחר. עבורו, הקשבה לצליל או הודעה אינה מספיקה כדי לבסס מערכת יחסים אמיתית. השמע פירושו מעבר להיבט האינסטרומנטלי של התפיסה כדי להיכנס למערכת יחסים עם אחרים במלוא מורכבותם. השמע האתי מחייב ויתור על ידע אובייקטיבי גרידא וניכוס מוחלט של האחר; הוא פותח את הדרך למפגש שבו מכירים בחולשתו של האחר ובאחרותו. הקשבה מתאימה לקבלה פסיבית של גירוי קול, פונקציה פיזיולוגית או חושית.
השמע, מנקודת המבט של לוינס, הוא מעשה אתי מרכזי: זה אומר לשים את עצמו בעמדה של קבלת פנים, של פתיחות לאחר ולקריאתו, ובכך להכיר באחריות האינסופית הנובעת מיחסים אלה. לפיכך, עבור לוינס, השמע הוא לא רק שמיעה; אלא זה אומר להיענות לקריאתו של האחר, לקבל את האחריות שהוא מטיל ולפתוח את עצמנו למערכת יחסים שחורגת מהתפיסה הפשוטה ולמען התהוותנו לעבר חוויה אתית אמיתית.
שבת שלום