כשהזמן חולף, הוא אינו מזהיר. הוא אינו מודיע על יציאותיו. הוא לוקח, הוא מזיז, הוא משנה, לפעמים בלי קול, לפעמים בשאון. ואני, בתוך הנהר שסוחף הכול, תופס את עצמי עם מחווה אחת בלבד: להביט בך. לא כדי לעצור את מה שהולך. לא כדי להכחיש את חוק הימים. אלא כדי להציל, בלב המעבר עצמו, את מה שראוי להינצל.
אני מתבונן בך. והפועל הזה איננו קישוט: הוא הכרח. יש בני אדם שמביטים בהם כפי שמביטים בסצנה, בתמונה, ברגע. ואז יש אותך: בך לא « מביטים », אלייך שבים. כמו ששבים לבית פנימי, אל קול שלימד אותנו פעם שהחיים יכולים להיות משהו אחר מרצף של עייפויות. להתבונן בך פירושו לסרב להיות עובר אורח בקיומי שלי; להחליט שיש משהו בעולם שראוי ליותר מן השכחה.
כי אני מגלה, כשאני מביט בך דרך הזמן הזורם בלי רחמים, אמת שלוחצת לי את הגרון: לא הזמן מכריע הכול. יש בך משהו שמתנגד. לא התנגדות קשה, גאה, מכווצת, אלא התנגדות רכה, נאמנות של אור: נוכחות שאינה מתהדרת, ובכל זאת מחזיקה. העמידה הזאת מטלטלת אותי, מפני שהיא מזכירה לי שהקיום איננו רק התפוררות; הוא יכול להיות הבשלה, זיכוך איטי, אמת שמתבהרת.
תווי פנייך… כן, תווי פנייך. יכולתי לדבר עליהם זמן רב, וגם אז זה יהיה מעט מדי. הם ממשיכים לשרטט את הקימורים והעדינויות של חינך, אך מה שמרגש אותי איננו יופי של פני שטח. זו ההרמוניה הסודית הנודפת ממך, כאילו פנייך למדו עם השנים לומר פחות, ולסמן יותר. כאילו החיים הסירו את המיותר כדי להניח לעיקר להופיע. והעיקר אצלך איננו שלמות: הוא נוכחות. דרך לשכון בעולם בלי רעש, שמרככת את העולם, מפחיתה את רעבתנותו, את גסותו, את דחיפותו.
אני יודע שהתקופה שלנו סוגדת לרגע. היא אוהבת את מה שמבריק, את מה שמכה, את מה שעושה רעש. היא מבלבלת בין זוהר לבין אמת, בין סחרחורת לבין משמעות. אבל את לימדת אותי יופי אחר: יופי שאינו צריך לשכנע. יופי שאינו קופץ לעין, אלא שוקע בה. יופי שדורש זמן, ונמסר רק למי שמוכן להישאר. אולי זהו הדבר שנקרא אהבה: ללמוד לא להיות ממהר, לא לשדוד, לא לצרוך. ללמוד לא להפוך את האחר להסחת דעת, לא להוכחה, לא לגביע.
הכרתי, כמו כל אדם, את אהבת האהבה: תשוקה שאוהבת את מצב האהבה יותר משהיא אוהבת את מי שאותו אוהבים. היא רוצה שכרון, אש, האצת דם, הבטחה להיעקר סוף סוף מעצמי. היא באה כהתגלות, כחלון שנפתח בבית שהיה סגור יותר מדי זמן. פתאום הכול נראה אמיתי יותר: המחוות, השתיקות, העור, האור על כתף, המשפט הפשוט ביותר שנעשה נבואי. נדמה שנוגעים במכלול. נדמה שהעולם, סוף סוף, מתאחד. אבל המכלול הזה שברירי, מפני שהוא עשוי ציפייה. התשוקה רוצה אינסוף בתוך פנים סופיות; היא מבקשת מיצור לשאת את משקל המוחלט. ואז הדחף מתערבב ברעד: צריך סימנים, עוד סימנים, הוכחות שמרגיעות, והוכחה להוכחה. האהבה, במקום לנשום, מתחילה להשגיח.
הספק מתיישב כמו ערפל. תחילה קל, כמעט עדין:
« האם זה אכן כך? » אחר כך סמיך יותר: « ואם אני טועה? » ואחר כך נורא: « ואם אינני נאהב כפי שאני אוהב? » הספק נושך, אבל גם מאיר. הוא חושף אמת קשה: האחר אינו שייך לי. האחר אינו המפתח, אינו הפרס, אינו התרופה. האחר הוא חירות, וכל חירות נושאת אזור צל שאין לי כניסה אליו. ושם, באורח פרדוקסלי, מתחילה האהבה האמיתית: כשאני מפסיק לרצות להחזיק במה שאני אומר שאני אוהב. כשאני מבין שאהבה איננה סיפוח אלא קבלה.
לאהוב באמת אינו רק ליפול: זה להחזיק. זה אינו רק להיתפס: זה ללמוד לטפל. יש אהבה שבאה כמו עונה אלימה, ויש אהבה שנבנית כמו יצירה איטית. התשוקה היא לידה; ההמשך הוא בריאה. התשוקה מדברת בשפת האש: היא מאירה, היא מכלה. הבנייה מדברת בשפת המנורה: היא שומרת על הלהבה, מגינה עליה מן הרוח, נותנת לה צורה כדי לחצות את הלילה. לאהוב, בסופו של דבר, זה לשמור את האש, אך לשכן אותו בתוך מנורה.
והמסע הזה אינו חוסך כאב. הכאב בא מן הגילוי, ככל שמתקדמים, שהאהבה אינה מבטלת שום דבר מן היסודי: לא את ההיסטוריה, לא את הפצעים, לא את הכשלים, לא את אותה בדידות בסיסית שכל אחד נושא כחדר סודי. גם מחובקים אנחנו נפרדים. גם אהובים אנחנו חסרים. האהבה אינה מוחקת את החסר: היא משנה אותו. היא נותנת לו כיוון. היא מלמדת אותו צניעות. היא עוקרת אותו מן הגחמה וממירה אותו לנוכחות.
לכן, כשאני אומר « אני אוהב אותך », אני מרגיש שזו אינה רק מילה שאומרים: זו דרך לעמוד. זו אמירה: לא אצמצם אותך. לא אכניס אותך לצרכיי כמו שמכניסים ציפור לכלוב. לא אדרוש ממך להיות תשובה לחסרונותיי. אני רוצה רק להיות שם, אמיתי דיו, קשוב דיו, עניו דיו, כדי שתתקיימי מולי בכל חירותך. במקום שהתשוקה בוחנת, האהבה הבשלה מקשיבה. במקום שהתשוקה חושדת, האהבה הבשלה לומדת לבקש. במקום שהתשוקה רוצה להחזיק, האהבה הבשלה בוחרת לשחרר. והחירות הזאת, באופן פרדוקסלי, היא שעושה את הנוכחות אמיתית יותר.
כי הזמן אכזר, כן: הוא מפריד, הוא מרחיק, הוא מעוות לעיתים את הזיכרון. אבל האהבה, כשהיא כנה, עושה דבר אחר: היא ממירה את האובדן. היא הופכת היעדר לקריאה, מרחק לנאמנות, דאגה לתפילה אילמת. היא אינה מבטלת את השבריריות: היא מקדשת אותה. היא אינה מרפאה הכול: היא גורמת לכך שלא הכול היה לשווא.
ואז יש דבר כמעט פרימיטיבי שחוזר אליי כשאני חושב עלייך: ריח. לא ריח של יוקרה, לא אפקט, ריח כחתימת מציאות. די במסדרון, בבד, באוויר לח, בלילה, והכול חוזר בבת אחת, בלי היגיון, בלי הגנה. ואז אני מבין שזיכרון הגוף נאמן יותר מזיכרון הרעיונות. הריח אינו מתווכח: הוא קובע. הוא אומר: כאן היית אהובה. הוא אומר: השארת עקבה. הוא אומר: הקשר הזה לא היה חלום.
ואני חש עולה בי אותה יראה שקטה שיש לאוהבים: יראה שלא אהיה ראוי, יראה שלא אחלוף ליד דבר נדיר, יראה שאדבר יותר מדי, שאדבר רע, שאעשה רעש במקום שבו נדרש רק כבוד. כי אהבה אמיתית אינה מופע: היא אתיקה. עדינות בפועל. דריכות. דרך להגן על האחר מן העולם, ולעיתים, להגן גם על עצמי מפני חוסר הסבלנות שלי.
אני לא מנסה לעצור את הזמן. אני יודע שאי אפשר. אבל הייתי רוצה, לפחות, שמשהו יישאר: שתהיה בתוך הזרם להבה. לא להבה ששורפת הכול, אלא להבה ששוכנת, להבה שמאירה בעדינות. ואני מעז מחשבה זו: אם הזמן הוא נהר, האהבה איננה גשר, היא כיוון. הזמן סוחף את הצורות, אך האהבה, כשהיא נכונה, מצילה איכות של נוכחות. היא אינה שומרת את הרגע כאילו היה חפץ; היא מרוממת אותו, רושמת אותו, נותנת לו מקום בתוכנו, שם שהמעבר חדל להיות רק אובדן והופך גם להשלמה.
הישארי. הישארי כשהימים מתפזרים. הישארי כשהמילים חסרות. הישארי כשהזמן מתעקש. לא נגד הזמן, אלא דרכו. הישארי כמו אור שנשאר כשעוצמים עיניים: הוא כבר לא מאיר את העולם, אך הוא ממשיך להאיר את הנשמה. ואם יום אחד הכול יתרחק, שיישאר לי לפחות זה: הוודאות שאהבתי בלי לבגוד. שהבטתי בלי להחזיק. שהחזקתי, ולו מעט, את האור השברירי הזה שנקרא אהבה.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved