אלימות פוליטית – מדינית! מאת רוני אקריש

רחוק מלהיות בלתי רציונלי לחלוטין, אלימות פוליטית פועלת לרוב לפי אסטרטגיות ספציפיות וחייבת תמיד להיראות יעילה ולגיטימית. מכאן מלחמת מילים של ממש להצדיק את מחנהו ולפסול את היריב. לאלימות פוליטית יש אפוא גם ממד סמלי. בדמוקרטיה, ניגודי עניינים, התנגשויות רעיונות, התנגדות לאמונות הם טבעיים ומהווים רקע למאבקים הפוליטיים השגרתיים ביותר. אבל הם חייבים להישאר שלווים. אם הסכסוך הוא טריוויאלי איכשהו, להיפך, האלימות היא סטיגמת. לכן מקובל להוקיע אותה אצל היריב ולהכחיש אותה או להמעיט בה במחנה עצמו.
מנקודת מבט זו, לקרב המילים חשיבות רבה בוויכוח הפוליטי.
דיכוי או השבת הסדר? מבצעי מלחמה או צעדי הרגעה? פעולות טרור או התנגדות לדיכוי?
לכן לא קל לקבל את ההגדרה של אלימות פוליטית נקייה משיקולים סובייקטיביים או הטיות מפלגתיות, כלומר פשוט להגדיר כ כזו כל שימוש בכוח הגורם נזק לתנועתו, לדעותיו ולרכושו של האדם. פילוסופים רבים, מ »מישל דה מונטן » (1) ועד « עמנואל קאנט » (2), ראו באלימות פוליטית, כולל מלחמה, כישלון או התנערות מההיגיון. נכון שחיסולים פוליטיים, תסיסה אזרחית וסכסוכים מזוינים הביאו לתוצאות שיוזמיהן היו לפעמים רחוקים מאוד מלחזות או לרצות.
די לצטט את המחיר ההרסני של שתי מלחמות העולם, זה של הקרבות המתנהלים בשם המהפכה, הלאומיות האתנית או הקנאות הדתית; לחשוב שוב על הטירוף הרצחני של המונים זועמים, על מחזה השממה שמציג את עצמו לאחר הפצצה או טורנדו מתפרע. אולם אלימות פוליטית אינה מתעוררת בצורה עיוורת. תמיד יש לה סיבות ניתנות לזיהוי, שניתוח « מרוחק », המבוסס על דיון מדוקדק בעובדות וברצפים, מאפשר להבין. בניגוד למה שאנשים מסוימים חושבים, אין « מסתורין של אלימות » אם, לפחות, אנחנו יודעים לבטא יחד את הגישות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והפוליטיות לתופעה. אפילו ההזיות המאפיינת אלימות קיצונית (לינץ’, פשעים המוניים, מעשי אכזריות ויחס משפיל וכו’) ניתנת לפענוח לאור בעיות מסוימות שמבוססות כיום היטב
תומס הובס הראה במרץ שהמשימה הראשונה של כל מערכת פוליטית היא להבטיח את ביטחון האזרחים. כדי להשיג מטרה זו, אין דרך אחרת מאשר לשלול מכל אחד את הזכות לחפש צדק ולהקנות לשלטון את המונופול של השימוש בכוח.
רק האיום הסביר של כפייה (כלומר, אלימות משפטית) יכול להבטיח שכללים משפטיים יכובדו גם על ידי מי שהם מטרידים או פוגעים. אבל מה שעוזר להסוות את המציאות הלא נעימה הזו היא העובדה שכלל אזרחים אינם מתנגדים ישירות לחוק, שפוטר את המדינה מהפעלת כפייה גלויה כלפיהם. כאשר יש גישה לאלימות, אפילו בצורה מתונה או מוגבלת, יש לכך תמיד אפקט של מצב דרמטי ואולי טרגי: הפגנה שלווה שמתנוונת, האשמה משטרתית שפועלת ביתר עוז, התקפה נגד אזרחים, התנקשות בדמות פוליטית או, במקרה של מלחמה, אבדות אנוש או נזק רחב היקף.
במקרים אלו, אלימות בעוצמה גבוהה משבשת לצמיתות את השיפוט הפוליטי ולעיתים מעוררת תגובות מסוכנות כמו חיפוש עיוור אחר שעיר לעזאזל. זאת בשל חשיבות התהודה הרגשית הגלומה בכל אלימות חמורה. לא ניתן לבקש מהקורבנות ולא מן המזדהים איתם, מתוך סולידריות זהות או חמלה אלטרואיסטית, נקודת מבט « מאוזנת » על מקור האסונות הפוגעים בהם או על זיהוי האחראי האמיתי. ראוי להקשיב לדברי הקורבנות בתשומת לב מיוחדת, כי האדישות או הכחשת סבלם גורמות להם לפצעים נוספים. עם זאת, הבנה אמיתית של אלימות לא יכולה להתבסס עליהן בלבד; על אחת כמה וכמה שכן, בתחום הפוליטי, האינסטרומנטליזציה המעוניינת בחוסר המזל שלהם היא כמעט בלתי נמנעת.
ברקע כל הוויכוחים הנוכחיים עומדת השאלה הקלאסית הזו של הפילוסופיה הפוליטית: איזו אלימות היא לגיטימית? שתי תשובות בלתי ניתנות לגישור זו מול זו. מצד אחד, זה של כל התיאורטיקנים על סמכות המדינה, מ »תומס הובס » ועד « מקס וובר » (3), דרך « מונטסקייה » (4) ורבים אחרים. לטענתם, השימוש בכוח הוא ויכול לקבל לגיטימציה רק בחוק. מקס ובר מדבר אפוא על « מונופול האלימות הלגיטימית » שבידי המדינה. רק החוקיות מתירה שימוש בכוח, במסגרת קפדנית. החוק לבדו מצדיק את השימוש הזה, משום שבאופן עקרוני, כל אזרח ויתר על נטילת הצדק לידיו. בתמורה, גופו ורכושו מוגנים ברשות הציבור. בתוכנית האידיאלית הזו, חוקיות ולגיטימציה הן שם נרדף. כל אלימות המופעלת מחוץ לחוק היא אפוא לא לגיטימית.
אבל העולם האמיתי אינו חי לחלוטין במסגרת החוקיות והשקיפות של עקרונות. היא נעה במאזן כוחות, קונפליקטים, מתחים, אפילו מהפכות. הלגיטימציה של אלימות המדינית התנגדה במשך דורות בלגיטימציה אחרת, הטוענת לאלימות מהפכנית. דרכי הפעולה שלה לא חוקיות, אין בכך ספק. למרות הכל, בעיני המנצלים אותה, האלימות הזו תקבל לגיטימציה על ידי הרצון לצדק, הרציונל של ההיסטוריה, בנייתו של עולם אחר. מ »גרקוס באבף » (5) ועד כמה מבני דורנו, דרך « מרקס-אנגלס-לנין » או ז’ורז’ סורל (6), האלימות הזו היא אמצעי לשינוי. סופה הוא עולם טוב יותר. מה שאז נותן לגיטימציה לאלימות, אפילו יותר מסבל ומרד, הוא הפרויקט של פירוק חברה, שלדעתנו לא עשויה, כדי לבנות חברה אחרת, שאנו שואפים ליותר מושלמת בשוויון בחופש ובאחווה .
1) מישל דה מוֹנְטֵן (1533 – 1592) היה מסאי ופילוסוף צרפתי, בן תקופת הרנסאנס.
2) עמנואל קאנט (1724 – 1804) היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. אחד ממשפטיו הידועים ביותר הוא: « העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך ».
3) מקסימיליאן קארל אמיל וובר (1864 – 1920) היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המנהל הציבורי, ממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר.
4) שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה 1689 – 1755) הידוע בעיקר כמונטסקייה, היה פילוסוף צרפתי. נודע בעיקר בזכות תורת « הפרדת הרשויות » שלו.
5) פרנסואה-נואל (גרקיס) באבף (‏1760 – 1797) היה מהפכן, פוליטיקאי ועיתונאי צרפתי, מייסד ה »באבוביזם », זרם בקצה השמאלי של הזירה הפוליטית בימי המהפכה הצרפתית, שבישר את הקומוניזם ואת האנרכיזם.
6) ז’ורז’ אֶזֶ’ן סוֹרֵל (1847 – 1922) היה פילוסוף וסוציולוג צרפתי, תאורטיקן חשוב בזרם הסינדיקליזם המהפכני.