התקוממות עממית נגד דיכוי, נשים גיבורות בחזית השוויון, דיקטטורה מזועזעת. המרד של החברה האיראנית בא בעקבות מותה, לאחר מעצרה, על ידי משטרת המוסר ב-16 בספטמבר בטהרן, של מהסה אמיני, נערה בת 22. זה היה אמור להאדיר רבים מהערכים שנושא השמאל לאורך ההיסטוריה שלה! באופן הגיוני, המצעדים עם זעקת « אישה, חיים, חופש », המחזה המדהים של נשים איראניות התולשות את כיסויי הראש שלהן ושורפות אותן במדורות, היו צריכים לעורר תהלוכות מאסיביות של תמיכה ופעולות סולידריות נלהבות במערב הכה פרוגרסיבי והומניסטי.
מרד הנשים האיראניות נגד ה »צ’דור » (כיסוי הראש) מעלה אצל כולנו את השאלה שלא מפסיקה לפלג אותנו, דת ומדינה!
הפונדמנטליזם הוא צל הקסם בתוך האמונה, הוא מפיץ ומזהם את החלק החלש בעדר הכבשים השואף ורץ אחרי התרוממות הרוח האמוני – המיסטי. הוא משתוקק להקשחת העקרונות, לאורח חיים רגרסיבי נוסטלגי מן העבר, כלומר למצוא את הגרסה הישנה של וידוי מטוהר מכל תרומות ההיסטוריה והמודרנה. זה נקרא רדיקליזם: גישה שמסרבת לכל פשרה ורודפת עד הסוף את האמונה הקנאית שבדוקטרינות. הפונדמנטליזם אינו בלעדי לאף דת ספציפית, למרות שהוא מעודד בדתות המבוססות על פולחן, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל אחת מהן. הוא שובה לב רק לחלק מן האוכלוסייה, זו הנוטה במיוחד לקנאות, אך לא את כל קהילת המאמינים. הפונדמנטליסט מודיע על חברותו המלאה בתנועת ה »טהורים », ה »נאמנים » תוך האשמת ה »טמאים » וה »כופרים », אלו שאינם חיים בהתאם למצוות כפי שהוא מבין אותן.
הפנאטיות, לעומת זאת, נובעת מאי-ודאות ופחד בקפיצה עיוורת אל כור האמונה, היא מסוממת בטירוף מן הדוגמטיות שאינה חושדת בכלום. פניה, באקסטזה, מקרינות את העובדה שהן אוחזות, כמובן, באותנטיות הריבונית. היא מצהירה, ללא צל של ספק, על רצונה לכפות את אמונתה בכל דרך שהיא, כולל באלימות, על הכלל. מחויבותו לאמונה שלמה, נאמנה, מוגבלת וחסרת כל תודעת דעה, היא להט המשוכנע שיש לו ודאות ולא להט המחפש, וגם לא צניעותו של מי שיודע, באופן רלוונטי, שהאמת אינה שייכת לו בלבד. שיתוף פעולה עם המודרניות הפוליטית הוא ביטוי, לטענתם, לניוון של רוח הדת, חוסר אפשרות אונטולוגי של שני כתרים על אותו כס המלכות, למרות המשמעות הראשונית שקל להבין. כמובן, הגוף והרוח כמו הלב והרציונליות מתקיימים יחדיו, לא יעלה על דעתו של איש לפקפק בכך, לכן יכולות להיות שתי רשויות נפרדות, זו של המדינה וזו של הדת גם אם הסמכות האלוהית מוכרת כעליון.
תומכי היהדות המסורתית אינם מתיימרים לגלם שלמות, שאינה מהעולם הזה!
« כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ » (קהלת, ז’, כ)
היהדות מתמודדת עם מספר מכאובים וביניהם עם העלייה החדשה והבלתי פוסקת של דתיות פנטית, חוגים רבים המייחסים לעצמם את « הטוהר » של אורתודוקסיה אולטרה-דתית, כביכול. המסורת היהודית וההתחדשות הלאומית של ישראל מוצאות את עצמן מושמצות ומואשמות בשיתוף הפעולה שלהם, ולכן עליהן להגן על עצמן בכל עת מפני מעשים המאשימים אותן ברפיון, ברפורמה או בסטייה דתית. דרכיהן אינן ויתור פדגוגי, לא גישה שטחית לתורה, ואפילו לא פרקטיקה פשטנית וחולפת. רק מטורפי האל מאמינים שהם ימצאו שפע מלא ושלם באורח החיים המיוחד בקסטות המכונות « שומרי החומות למהדרין מין המהדרין »
דת היא שם נרדף לטשטוש הדעת, לקפדנות פדנטית, לדבקות חרדתית, במקרה זה, המונח בהחלט מזמין הפעלת פולחן, ציוויי הריטואל, הוא מפציר בתרגול מתמיד, עקבי ולהט זהיר וערני. אם הדת דורשת מצפון מבוקר, התבוננות מפוכחת, זהירות רגשית ומדוקדקת, ברור מדוע המונח הזה נצמד בחיפזון וחד משמעי לחוויה ולמניפולציה של הקדושה. זו לא הייתה הכוונה העיקרית של תורה שמשמעותה « הוראה », כלומר, חוקה לעם ישראל שבה הפולחן והסגידה היו רק חלק ממנו, אך בה נמצאו את ההיבטים האחרים, החשובים לא פחות אם לא יותר. מהאתיקה למוסר ההוויה, מהחברתי, הכלכלי, הפוליטי, הצבאי ועד החקיקתי, ישראל, נושאת הפרויקט הזה, צריכה לעצמה ולאחר מכן לאנושות כולה לרכוש נשמה נוספת.
לדתות יש את מקומן בתרבות שלנו כאמונה ופולחן, במקורות הדוגמה והמעשה, ממש כמו אלה של אריסטו, אביסנה, הרמב »ם, דקארט או שפינוזה. כי שלוש הדתות של הספר, שבמציאות לכולן מקור אחד ויחיד, מזמינות אותנו לאוניברסליזם. מדובר במצב האנושי השברירי שלנו וזה לא יכול להשאיר אותנו אדישים לחלוטין. עדיין יש צורך לחקור את השורשים הללו שהם התנ »ך העברי והנוצרי או הקוראן על ידי מיקומם בהקשר ההיסטורי, הגיאוגרפי והפוליטי שלהם. הוגים מרתקים תלמודיים, קוראנים או הוגים נוצרים, למשל, עושים זאת היטב. פונדמנטליסטים מכל הדתות דוחים את הניתוחים הללו ומקבלים רק קריאה פשטנית של הטקסטים הללו, תוך התעלמות מההקשר שבו הם נכתבו, מעלים את האמונה כנגד התבונה, ובכך מאפשרים כל הסטיות. כל זה היה חסר חשיבות אם היה מדובר רק בקנאים בודדים שלא קיבלו תפקיד פוליטי מרכזי. אך דווקא חסידי הבורות, הקנאות והרדיקליות הדתית הללו תופסים יותר ויותר את המרחב הציבורי ומסכנים את הפלורליזם החברתי בתוך עמנו.
previous post