אמונה בצדק החברתי: היא הדת!! – רוני אקריש

כאיש « עברי ותורני » אני שואף שמעתה יינתן ליהודים, בישראל כמובן, להגות ולהגשים משטר מדיני, כלכלי וחברתי « המבוסס על הנביאים ». התנ »ך העברי יכול אם כן להפוך שוב לטקסט בן-זמננו, לא רק עבור יהודים דתיים שחדלו ברובם ללמוד ולעיין בו אלא גם עבור יהודים חילונים, כדי לגשר על ה »פער » בין דברי נביאי ישראל לבין המחשבה והמעשים, כאן ועכשיו, שלנו. ובכך ליצור אינטראקציה בין הרעיון האלוהי לבין רעיון האומה והצדק. זה בהחלט מתאים להתחמש ביתר מובנות, נהירות, ולא להפקיר את עצמנו יותר ל »על טבעי » הבלעדי. בספרו, « מעבר לפסוק », אוסף טקסטים שפורסמו ב-1982, עמנואל לוינס כותב (1906 – 1995 היה פילוסוף יהודי-צרפתי הראשון להעניק בכורה לשאלת « האחר » בפילוסופיה.):
« הטראומה של « העבדות בארץ מצרים » בה מסומלים התנ »ך והליטורגיה של היהדות תהיה שייכת לעצם האנושיות של היהודי ושל היהודי אשר בכל אדם, משוחרר מעבדות, יהיה קרוב מאוד לפרולטריון, לזר ולנרדף. כתבי הקודש, שמזכירים ללא הרף עובדה מכוננת זו – או מיתוס זה – אינם מרחיקים לכת עד כדי להפוך את הדרישה, הבלתי ניתנת להמרה, לצדק כמקבילה לאמונה רוחנית וקרבה לאלוהים. »
מנביאי ישראל, שמימושם של דבריהם הוא אולי « כל תכנית המחשבה של לוינס », מאמר אחד, בין רבים אחרים, מפיק את הלקחים: « חילוניות ומחשבת ישראל ». לוינס חושף את העקרונות של מה שהוא מכנה, לא דת ישראל, אלא « הגותו », וכותב במיוחד כי היחסים עם אלוהים נוצרים כתוצאה מבניית מערכת היחסים עם בני האדם. בנוסף, הוא מציין כי « הטקסיות היהודית תשמש כשיטה וכמשמעת למוסריותו, ותקבל פחות משמעות של קדושה ».
בהקשר זה מבקש הפילוסוף להדגיש את הייחודיות של המונותאיזם היהודי, ייחוד שהוא מזהה בהכנעת החיים הדתיים ליחס האתי:
« היחסים האתיים, הבלתי אפשריים ללא צדק, לא רק מכינים לחיים דתיים, לא רק נובעים מן החיים האלו, אלא אלו החיים ממש. ידיעת ה’ מורכבת על פי פסוק טז של פרק כ »ב אצל ירמיהו « דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-יְהוָה ». המשיח מוגדר בראש ובראשונה על ידי כינון השלום והצדק – כלומר על פי קידוש החברה. שום ציפייה לישועה אינדיבידואלית, יהיו אשר יהיו המאפיינים שלפיהם אדם חולם אותה, אינה יכולה להיות, אינה יכולה להיחשב מחוץ להישגים החברתיים, שקידומם מהדהדים, באוזן היהודית, כצעדיו הממשיים של המשיח. לומר על אלוהים שהוא אלוהי העניים או אלוהי הצדק זהו ביטוי שאיננו מתייחס לתכונותיו, אלא למהותו. מכאן הרעיון שהיחסים הבין אנושיים, בלתי תלויים בקהילתיות הדתית, במובן הצר של המונח, מהווים בדרך כלשהי את המעשה הליטורגי העילאי, אוטונומי ביחס לכל גילויי האדיקות הפולחנית. במובן זה, ללא ספק, הנביאים מעדיפים את הצדק על קרבנות המקדש. »
ב »להיות יהודי » משנת 1947, אנו קוראים: « לעשות את רצון האל הוא, במובן זה, תנאי של נתון ידוע ». אך בכל מקום אחר, ביצירתו, לוינס מתייחס לאדם האחר כתנאי לנתון ידוע. זו הסיבה שהריטואליות היהודית – כלומר מכלול חובותיו של היהודי כלפי שמים – נתפסת על ידי לוינס כדבר שחייב לשמש « כשיטה וכמשמעת למוסר שלו », במטרה להתכונן למפגש עם האדם השני, כלומר לגילוי פניו של האחר. באוסף « חרות קשה »: במאמר ‘מדינת ישראל ודת ישראל’, לוינס מוכיח שם, מלכתחילה, כפילוסוף הגליאני, כי הריבונות הלאומית מחייבת את רכישת האחריות, את האפשרות לבטא את הווייתה הרוחנית במלואה, יעילות הרצון האינדיבידואלי נאספת אל תוכיות הרצון של המדינה. במדינה הריבונית, האזרח יכול סוף סוף לרצות, הוא בהחלט פועל. זו הסיבה שבכבודו כאזרח ואף יותר בשירות המדינה, מכיר האדם המודרני בטבעו הרוחני. המדינה מייצגת, בגורלם של עמים מערביים, את ההישג האנושי שלהם. צירוף המקרים של הפוליטי-מדיני והרוחני-אמוני, מסמן את בגרותו של האדם, כי החיים הרוחניים, כמו החיים הציבוריים, מטוהרים מכל עמימות סנטימנטלית, ספציפית ופרטית מהן הדתות עדיין ניזונות. 
על כל פנים במקרה של היהדות, ממשיך לוינס, המדינה אינה יכולה להיות התגברות טהורה ופשוטה על הרוחניות הדתית, דת ישראל היא זאת שצריכה לחנך, אפילו לקבוע את רצונה המדיני של המדינה. כי מילוי הציווי הדתי, כלומר האתי, המוסרי, הוא זה שמעצים את רוחו של עם ישראל ומוכיח את ריבונותו.
« העם היהודי מממש אפוא מדינה שיוקרתה היא בכל זאת בזכות הדת הזו שהחיים הפוליטיים המודרניים מכניעים. הפרדוקס יהיה בלתי פתיר אם הגאון הדתי הזה לא היה מיועד דווקא למאבק נגד שיכרון ההתלהבות של הפרט ולמען יצירה מסובכת ומלומדת מצדק. »
דת ישראל לא זו בלבד שאינה סותרת את ייעודה של המדינה המודרנית, ואינה מתבטלת על ידה, אלא מורה עליה, כי האתגר של מדינה « יהודית » אינו לספק רצון, ודאי לגיטימי, של עצמאות לאומית, אלא לאפשר את האפקטיביות של דברים « יהודיים »:
« חשיבותה של מדינת ישראל אינה טמונה במימוש הבטחה עתיקת יומין, וגם לא בראשיתה שהיא תציין עידן של ביטחון חומרי, אלא בהזדמנות שסוף סוף ניתנת להגשים את החוקה החברתית של היהדות (…) עדיין היה נורא להיות העם היחיד שהגדיר את עצמו על פי דוקטרינת הצדק והיחיד שלא הצליח ליישם אותה. שברון לב ותחושת התפוצות. כפיפת המדינה להבטחותיה החברתיות מבטאת את המשמעות הדתית של תחיית ישראל כפי שהיה בעתים קדומים, עשיית הצדק הצדיקה את הנוכחות על האדמה. זה המקום שבו האירוע הפוליטי כבר המום. וכך לבסוף אפשר להבדיל בין יהודים דתיים לאלו שאינם. ההתנגדות היא בין המבקשים את המדינה למען הצדק לבין אלה המבקשים את הצדק כדי להבטיח את פרנסתה של המדינה. »
קיומה של מדינה « יהודית » ירמז אפוא, בעקבות לוינס, להגדרה מחדש של הצורות בסובייקטיביות הדתית. הם אינן מורכבות עוד, או לא רק, בקיום אדוק של המצוות לפי ההלכה הדתית, אלא ביישום הפוליטי של רעיונות היסוד איפה המצוות והפולחנים משמשים ככלי לחינוך זהותי שלהם. זו הסיבה שמדינה « יהודית » היא הכלי הכפוף ליעודה, שהוא « למלא אחר החוק החברתי של היהדות », כלומר לייצר סוגיות פוליטיות « יהודיות » וליישם אותן. זאת לא מטרה בפני עצמה, זה אינו יכול להיות; המדינה מוצאת את סיבתה ואת הצדקתה במימוש « ההבטחות החברתיות » אשר היהדות היא תורתן « המוצעת לכל ».
במסגרת ממלכתית, הדת שווה גם בגלל האתיקה שבה, ולא רק למען הריטואלים שלה. אך במקרה של היהדות, הסימביוזה בין דת לאתיקה הוא טבעי למדי, כי הכלל המוסרי אינו מתווסף ל’דוגמה’ שכן מדובר ב’דוגמה’ שהיא כבר בעלת מהות מוסרית. הקמת מדינת ישראל הוא אירוע יוצא דופן כי עד עכשיו היינו במעין פרה-היסטוריה: העם היהודי הסתפק בקיום המצוות, הוא אפילו העניק לעצמו מעט אמנות והרבה ספרות, אבל כל זה, מוסיף לוינס, נראה כמו נעורות ארוכה למדי. מדינת ישראל מציינת סוף כל סוף את שעת יצירת המופת..! בקשר למחלוקת שעוררה מאז ומתמיד את מקומה של הדת במדינת ישראל, משמיע לוינס את המשפט המשמעותי הזה: « דתות אמת הן בראש ובראשונה אלו המחפשות צדק… » עבורו, הפתרון ברור לחלוטין: הצדק כסיבה לקיומה של המדינה, נוסף על הציווי האלוהי: הנה הדת!!