יו »ר דגל התורה, שרבניה סגרו שערי מוסדות חינוך רבים אחרי ששובצו בהם תלמידות ספרדיות, קרא לראשי ש »ס: « תפתחו מוסדות חינוך משלכם ». ש »ס: « יישר כוח, הבהרת שהציבור הספרדי לא יכול לסמוך על אף מפלגה אחרת »
ידיעות אחרונות / שילה פריד |01.09.25 | 12:25
יו »ר דגל התורה, משה גפני, לא היסס להוציא את האמת לאור. בלי מסכות, בלי התחמקויות » תפתחו מוסדות משלכם ». משפט אחד, פשוט וחותך, שבו ראש מפלגה חרדית־אשכנזית מודה בפה מלא כי שערי מוסדותיו סגורים בפני תלמידות ותלמידים ספרדים. לא טעות, לא מקרה חריג, אלא עקרון. זוהי לא רק גזענות, זוהי פשיעה מוסרית.
כי גפני אינו אלא הסימפטום האחרון של תופעה ארוכה. מן האשכנזיות החילונית של מפא »י ועד האשכנזיות החרדית של דגל התורה, קיים חוט מקשר: גזענות זיהומית כלפי יהודי המזרח. פעם זה נקרא « כור היתוך », תוותר על שפתך, פיוטיך וחכמיך ותהפוך לישראלי אשכנזי חדש. היום זה נקרא « שמירה על צביון », תוותר על שמך, מוצאך ומסורתך ותהפוך לחרדי אשכנזי חדש. תמיד אותה תביעה: להעלים את עצמך כדי להתקבל.
אבל גפני הלך צעד נוסף: הוא לא רק סגר את השערים, אלא גם זרק את המפתח החוצה « לכו תפתחו מוסדות משלכם » כלומר: אינכם שייכים לנו, אינכם חלק מאיתנו, אתם זרים. הוא לא רק מתנכר לספרדים, אלא מכריז בגלוי שעם ישראל מחולק לגזעים. זוהי לא אמירה פוליטית, זוהי פשיעה אנטי־יהודית.
והנה החוצפה הגדולה באמת: אותם אשכנזים, גם הליברלים וגם החרדים, מחזיקים בעמדות הקיצוניות ביותר כלפי הספרדים והמזרחים, מבלי להרפות מהם אף לרגע, למרות שגם על עברם המזרח־תיכוני קיים לא אחת ספק היסטורי. צאצאי קהילות שהתרחקו זה מכבר מן הלב הגיאוגרפי והתרבותי של העם היהודי, מאירופה הקרירה, מרשים לעצמם לשפוט, לדרג ולפלג את מי ששמרו קרבה לשורשים, לפיוטים, למבטא ולמנהגים שעדיין נושמים את אוויר המזרח. זהו פרדוקס צורם: אלו שנטעו עצמם בלב התרבות האירופית המנכרת, הם שמרשים לעצמם להטיף מוסר לאחרים על « אותנטיות ».
ובאמת, אם לא הייתה ההגמוניה של החילון האשכנזי בשנות ה־50 וה־60, זו שניצלה את המוסדות הציוניים כדי להשליט דגם אחד של « ישראלי חדש », הרי שההגמוניה המתנשאת של היהדות האשכנזית החרדית לא הייתה מחזיקה מעמד זמן רב. כי בלי החילון הכופה, בקלות הייתה מתגלה לאשכנזיות המסורתית דלותה התרבותית ומיעוט מקוריותה העברית־המזרח־תיכונית. במילים אחרות: אילולא הציונות האשכנזית־חילונית דחקה הצידה בכוח את תרבות יהודי המזרח, לא היה נותר לאשכנזיות הדתית שום בסיס « הגמוני » להמשיך להתנשא ממנו.
ולא פלא שמתוך אותו מחנה אשכנזי יצאו גם הקולות האנטי־ציוניים החריפים ביותר. נטורי קרתא, חסידים ליטאים קיצוניים, מצאו עצמם צועדים בטהרן לצד האייתולות ומכחישי השואה. האשכנזיות החרדית הפכה את שנאת הציונות לאידיאולוגיה שמשרתת את אויבינו. ובצד השני של המתרס, האשכנזיות החילונית האקדמית, זו שמתיימרת לדבר בשם « האוניברסליות », הפכה לחוד החנית של הפוסט־ציונות בארץ ובחו »ל. גם כאן וגם כאן, יהודים אשכנזים שמספקים את התחמושת האינטלקטואלית לאנטי־ציונות העולמית.
וכך מתבררת הדואליות: מן האשכנזיות צמחו הטוב ביותר והגרוע ביותר. היא ילדה גדולי תורה, משוררים ופילוסופים, והיא גם ילדה גזענות מוסדית, אפליה עדתית ואנטי־ציונות פושעת. גפני הוא רק דמות עכשווית, אך הוא נושא על גבו מסורת ארוכה של פטרונות, הדרה וזחיחות.
תגובת ש״ס ״יישר כוח, הבהרת שהציבור הספרדי לא יכול לסמוך על אף מפלגה אחרת״, היא בעת ובעונה אחת נכונה וכואבת. היא מכריזה בגלוי את מה שרבים חשו זה מכבר: אין עוד מה לצפות לברית אמיתית, המסך ירד. משה גפני חתם סופית את הגט, ללא אפשרות לערעור: הספרדים אינם רצויים במוסדות החרדיים־אשכנזיים. הגיעה השעה להיפטר מן האשליה. הזמן להשתחרר מן הלבושים המושאלים, אותם חליפות שחורות, אותן חולצות לבנות מעומלנות, אותם כובעים מגוחכים, שאינם שלנו. סימנים חיצוניים אלה של השתייכות מעולם לא שיקפו את האמת של שורשינו. הם אינם אלא מסכה של שלטון שכפה עלינו את קודיו, את היררכיותיו ואת השפלתו. יש לחזור אל המקורות, אל מקורות העבריות המזרחית, אל הדחף של האבות שלא חדלו לשאת בקרבם את המזרח של אברהם. מזרח זה איננו פולקלור ואיננו נוסטלגיה: הוא הבשר החי של זהותנו. זו חכמה מושרשת, נאמנות מקראית ונבואית גם יחד, דרך להיות עברי שאינה מבקשת רשות מאיש כדי להתקיים. די בתחנונים בשערים סגורים, די בבקשת משרות משניות, די בבקשת הכרה במבנים שמעולם לא רצו בנו, די בהפנמת השקר של נחיתות מדומה. אם גפני סוגר את שעריו, אנו נפתח את שלנו. נפתח שערים רחבים, גאים, ספרדיים, מאירי פנים. שערים הפונים אל המורשת האדירה של הרמב״ם, של רבי יוסף קארו, של יהודה הלוי ושל האר״י. שערים שאינם מדירים איש, אלא מצהירים ללא רעד על גדולתה של מסורת עתיקה, כוללת, מחבקת, אוהבת ומנשקת. כי מסורת זו איננה ענף צדדי: היא עצם נשמתו של עם ישראל. היא נתנה לעם את נשימתו הפילוסופית, את מוזיקת הסוד, את שירתו ואת תורתו. היא חצתה דורות מבלי לכוף ראש בפני אימפריות, מבלי לוותר על המבטא או על הזיכרון. היום, מול יהירות מצד אחד וכניעה מצד אחר, עלינו לשוב וליטול על עצמנו את ייעודנו. לא כדי לחקות, לא כדי להתחנן, אלא כדי לשוב להיות מה שתמיד היינו: אור המזרח בתוך ישראל. שידעו הכול: איננו מבקשים עוד להיכנס מבעד לדלת האחורית. אנו מכריזים על בית משלנו. בית פתוח, נטוע, אוניברסלי. בית שכדרכו של אברהם ידע לשוב ולומר: ״לך לך אל עצמך״.
והמסר ברור: הפושע האמיתי איננו הילדה הספרדייה שנדחתה, אלא המנהיג האשכנזי שדחה אותה. הפשע איננו בחוסר « צביון », אלא בהפרת הצו האלוהי הפשוט « ואהבת לרעך כמוך » וכל עוד דמויות כמו גפני ממשיכות להנהיג, האשכנזיות החרדית חושפת עצמה כבית סגור, מועדון סלקטיבי שמכריז בגלוי: ישראל אחד, ושניים מחוץ לו. אבל ההיסטוריה מלמדת אחרת. כל מי שסגר שערים, נשאר כלוא בתוך עצמו. וכל מי שפתח שערים, הפך את התורה לנחלת עם שלם. הספרדים לא צריכים את מפתחיו של גפני. יש בידיהם את המפתח של העבריות, מפתח של האמת, של האוניברסליות, של תורה לכלל ישראל.