ביי מיסטר פריים מיניסטר! – רוני אקריש

לאחר שניסה הכל כדי להישאר בתפקיד, הוכרח בנימין נתניהו לעזוב.
למרבה המזל לדמוקרטיה, מעטים הם המפסידים, ברוב דעות עמם, הממשיכים להיאחז בשאריות שלטונם עם כל כך הרבה טינה.
אבל עבור ראשי מדינות, עזיבה היא תמיד קשה: איך מתאבלים על הכוח השלטוני?
האם הם יכולים להמציא את עצמם מחדש או שהם יישארו לעולם, בתודעת הרוב, מי שהיה לשעבר, האקס הנצחי?
הבחירות ואחריות הציבורית הן שתי החוויות הדמוקרטיות היסודיות המאפשרות רצון לפרוש מן התפקיד העל. אם אחד מן השניים חסר, אנחנו כבר לא יכולים לדבר, כפי שנדרש, על דמוקרטיה ממשית. אם עזיבת השלטון מרמזת על פרישה בסוף הקדנציה, לדעת להתפטר מן השלטון דורש הרבה יותר כוחות נפשיים וחוס אישי משמעותי.
בפרט, להודות על כך שהוא מהווה מכשול לעתידה הדמוקרטי של המדינה, להעניק בגלוי הזדמנות ההנהגה לאחר שאינו הוא עצמו, להכיר ולהודות בלגיטימיות המלאה ליורשו…
דווקא בהקשר לכל מה שראש הממשלה, אכן, סירב להוציא לפועל בשנתיים האחרונות.
לבצע מעבר שליו וחלק של עמדות הכוח השלטוני הוא יסודי: זה מאפשר המשכיות של המדינה למרות התחלפות פוליטית. נטישת השלטון באלגנטיות והדר אינה רק עניין של אצילות עבור הדמויות הפוליטיות, אלא של דרך ארץ בסיסי: זה הוא מהותו של התהליך הדמוקרטי עצמו. הנבחרים הם אך ורק דיירים זמניים בתפקיד זה.
« זה הופך אותם למשרתים השומרים על המוסדות והמסורות הדמוקרטיות כמו שלטון החוק הפרדת רשויות, הגנה על זכויות אזרח. » (ברק אובמה)
לעזוב את המעמד הרם, לעולם אינו קל, על אחד כמה וכמה כשאתה מכהן בתפקיד העילאי. הם עומדים בראש גורלותיה של מדינה, ובין לילה הם שייכים לעבר. שלום לעוז ולעוצמה, שלום לכל אותות הכבוד, ברוך הבא אל ארונות ה »אקסים ». נשיא הרפובליקה לשעבר, קנצלר לשעבר, ראש הממשלה לשעבר, נשיא המועצה לשעבר … לא משנה הכותרת, מקומם יהיה כעת בספרי ההיסטוריה!
השליט ניחן בגוף אישי, פיזי, אך גם בגוף סמלי, פוליטי, ואפילו כמעט מיסטי. שניהם מתאחדים בו למשך תקופת המנדט שלו, אך כשמגיע עת העזיבה, עליו להתאבל על הגוף הפוליטי ולהצטמצם אל תוך גופו האחד והיחיד של האדם הסופני. יש משהו בסדר גודל של קטיעה איבר, זה ללא ספק אחד הרגעים האלימים והטראומתיים ביותר.
 » השכל הישר יציע לך לעזוב את השלטון לפני שהוא יעזוב אותך. » (שרל דה גול)
ויתור על מקומך זה תמיד רגע קשה, אך אין ספק שזה עוד יותר כואב כאשר ניחנים באגו שאין העל מודע מסוגל לרכך. העדויות השבריריות והארעיות שיישארו בספרי ההיסטוריה מוסיפות ביתר שאת לתסכול העוזבים את הבמה. כי, כפי שכולנו יודעים, רק קומץ מהם יימצאו מקום בזיכרון הקולקטיבי.
« לכל אחד יש את השעה שלו, אבל יש שעות שנמשכות זמן רב יותר מאחרים » (צחק וינסטון צ’רצ’יל)
להתאבל על התפקיד מכאיב יותר מכיוון שכולם היו רוצים לעשות יותר, טוב יותר, מהר יותר. מרחב המדיניות נעשה צר יותר ויותר כתוצאה מהגלובליזציה וההגמוניה בשוק. אנו עדים לסוג של הפקעת הפוליטיקאים: מעיינות הכוח מתפרקים בזה אחר זה הפוליטיקאים מרגישים יותר ויותר כדמויות צלליות.
מסוחררים מעצם הכוח שבידיהם, בהתחלה, פתאום, כולם פוגשים ומתנגשים במציאות: הזמן טס, הרפורמות מתאחרות, הפופולריות צונחת. מכאן הרצון של רובם להישאר בתפקיד, למרות הגיל, המחלה ועוד סיבות מתוחכמות!
למעשה, מר נתניהו שרף את כל הקלפים שלו בכך שהוא לא עמד במילתו ועבד על כולם ללא יוצא מן הכלל. בסופו של דבר רוב רובם משותפיו הפוליטיים עזבו אותו, מלבד המפלגות החרדיות. נוכל לאומר שגם בתוך מפלגתו התמיכה נפרמת לאחרונה יותר ויותר.
הפעם זה נגמר, הוא הולך!
זה מהדהד את מאות אלפי הישראלים שדרשו במשך חודשים את עזיבתו של ראש הממשלה, המואשם בגין שחיתות, מרמה והפרת אמונים. ימים אלו הם התהפוכות האחרונות של המאסטר בפוליטיקה החוץ ותלמיד גרוע של הצדק החברתי מבפנים.
תודה לך מר נתניהו על כל מה שעשית ועמלת בשם ולמען ישראל אך מחר אתה כבר לא תהיה כאן, תוכל לשבת באופוזיציה או בווילת הפאר בקיסריה.
האם כבודו מרוצה, שמעצם התעקשותו לא לעזוב הזירה, מנע ממשלת רוב של הימין?
אז שלום ולא להתראות!