הסוף בסרטי ההוליוודיים מכינים אותנו לכישלון. למה? כי אנו מונעים על ידי הצורך האנושי העמוק שלנו להחליק את הקצוות המרוטים של קיומנו, הם דוחפים אותנו לחפש באופן כפייתי אחר העושר. צדק אלוהי, כמיהות אסכטולוגיות וסינתזה הגליאנית הם חלק מהדרכים האחרות שאנו מבקשים לפטור את עצמנו מהמורכבות של הקיום האנושי. ובכל זאת המציאות קשה. העולם מגיע אלינו בחתיכות שבורות. לרוב הסיפורים אין סוף טוב ורוב חיי האדם אינם חיים בהרמוניה. ומבחינת היהדות עוד לא הגיע הזמן המשיחי.
האם זה אומר שאנחנו חייבים להיות פסימיסטים נצחיים? האם לנטוש את הדחף שלנו לעבר התהוות הטוב בעולם, חזון העולם הגאול והמשוחרר? חוסן הוא היכולת של אדם או קבוצה להתפתח היטב, להמשיך ולהקרין את עצמם אל העתיד, בנוכחות אירועים מערערים, תנאי חיים קשים ולעיתים טראומה קשה.
אחד המשפטים העמוקים של המאה ה-20, המהדהד את החוכמות העתיקות ביותר, מגיע מרופא הילדים, הפסיכואנליטיקאי, הרופא שהפך למטפל, דונלד ויניקוט באחד מספריו, הוא כותב זאת: « קבלת המציאות היא עבודה אינסופית ». אכן, הסכמה למציאות הזו שמתנגדת לנו היא אולי האתגר הגדול ביותר של הקיום האישי שלנו, של הקיום המוסרי שלנו. האמיתי, עבור הפסיכואנליזה, הוא תמיד מה שפרץ לחיינו למרות החשיפות שלנו; המציאות היא קודם כל השלילי – אנחנו מפחדים מהמציאות – היא גם ההתנגדות של העולם לרצונות שלנו. כך הפסיכואנליזה מגלה מחדש, צעד אחר צעד, מפרויד ועד ויניקוט דרך לאקאן, את החוכמה העתיקה הגדולה הזו שמשמעותה שעלינו, כפי שאמר דקארט, לשנות את הרצונות שלנו ולא את סדר העולם. התמודדות עם הפער בין העולם כפי שהוא לבין העולם כפי שאנו רוצים שהוא יהיה הוא המפתח להתבגרות. על ידי סירוב להיכנע לדוגמה או לייאוש, על ידי עבודה בלתי נלאית לקראת ה »חובה » מבלי להכחיש את ה »להיות », אנו מגלמים אומץ, אמונה ותקווה – מרכיבים חיוניים לפריחה אנושית.
חלק מתהליך זה דורש טיפוח סקרנות אנושית. הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע « ז’אן פיאז’ה » לימד שסקרנות מתעוררת כאשר יש קונפליקט בין מה שאנו חושבים שאנו יודעים לבין מה שאנו חווים. גם פיאז’ה וגם « הנוירו-פסיכיאטר בוריס סירולניק » מכירים בכך שההתפתחות והשאיפה האנושית נובעים מהמתח הזה שבין ציפייה למציאות. במושב של חוסר שביעות רצון, נולדת סקרנות.
תובנה זו מהדהדת בפרשת השבוע, האחרונה בספר בראשית. במבט ראשון, הנרטיב נראה כמעט קולנועי: אב ובנו שאבדו זה מכבר מתאחדים, אחים שבורים מתפייסים ומשפחה מפוצלת נעשית שלמה. אבל מתחת להחלטה האידילית לכאורה הזו מסתתרת מציאות קשה יותר. סיומו של ספר בראשית מוביל גלות חשוכה וסוערת, תקופה ממושכת של עבדות ונטישה לכאורה של הבטחות הברית וההגנה האלוהית שהנחתה את חייהם של האבות. בניגוד מוחלט זה בין העולם כפי שהוא לבין העולם כפי שהוא אמור להיות, מתחילה האמונה המקראית.
ואין זו אמונה נוחה או קלה. מתוך ידיעה שמותו קרוב, יעקב אוסף את בניו סביבו. כמו כל הורה טוב, הוא רוצה להשאיר את ילדיו עם ירושה עשירה – לא רק כספית, אלא גם פסיכולוגית-רוחנית. הוא מבקש להגן עליהם מפני המהומה שחווה במהלך השנים שבהן לא ידע מה עלה בגורלו של בנו יוסף. הטקסט מספר לנו שהוא התכוון לגלות להם את « אחרית הימים » (בראשית ל »ט, א-ג), חזון משיחי של העתיד. אבל הפסוקים הבאים אינם מובילים לכיוון זה, אלא מעבירים את ברכותיו של יעקב לכל אחד מבניו. בתמיהה מהשבר החד הזה בנרטיב, פרשנים מציעים שהשכינה, הנוכחות האלוהית, מסתלקת לפתע מיעקב ומונעת ממנו לגלות את אחרית הימים.
התורה, כשהיא מכוונת תמיד למציאות הקיום האנושי, אינה מציעה נחמות בטרם עת. במקום זאת, במניעת החזון המשיחי, היא מזמינה אותנו לחיות בתוך הפער בין האידיאלי לממשי, בין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו לא יודעים. חזון התורה לגשר על אי ודאות זו הוא הדרכה של אב לתיעול תכונות האופי של בניו למען הטוב הקולקטיבי. זוהי הדת « המבוגרת » של אבותינו – אמונה החובקת את המידות והמידות המבולגנות והמורכבות של האנושות וקוראת לנו להשתמש בתכונות האלוהיות שלנו כדי לסגור את הפער בין העולם כפי שהוא לעולם כפי שהוא צריך להיות. זוהי אמונה שמזמינה אותנו להיות סקרנים, בדומה למשה, שלא יכול היה להסיט את מבטו מ »המראה הגדול » (שמות ג, ג) של סנה בוער ועדיין לא נכבה. היא מבקשת מאיתנו לראות את הבעירה אך לא להתכלה בה.
היינו עדים למשהו דומה בתגובה היהודית לאירועי ה-7 באוקטובר. בתוך רכבת ההרים הבלתי פוסקת של האירועים, קל היה להיכנע לדוגמה או לייאוש. אולם במקום זאת, התרחשה התעוררות יהודית חסרת תקדים. יהודים ברחבי העולם שאלו כיצד הם יכולים לתעל את כישרונותיהם ומשאביהם הייחודיים לריפוי, נחמה ותקווה. הם הגשימו את חזון התורה לניצחון על המצוקה, כפי שמסקנות בסצנות הסיום של חייו של יעקב. במילותיו של הרב יונתן זאקס: « אמונה יהודית אינה נועדה להאמין שהעולם הוא אחר ממה שהוא… זו היכולת לראות את העולם כפי שהוא ועדיין להאמין שהוא יכול להיות שונה. זה לא לוותר, לא להרפות ». כאשר אנו תופסים את המרחבים הבלתי ידועים בין ציפייה למציאות ופועלים באמונה למרות אי הוודאות שלנו, אנו גדלים. זוהי שכלולה של המציאות.