פרשת בשלח איננה פרשה « של נס », היא פרשה של חירות, והחירות, צריך לומר זאת בלי לעגל פינות, איננה סוף טוב שנסגר בשערי מצרים. היא מתחילה שם, ברגע שבו האדם, והעם, חדלים להיות רכושו של אדון חיצוני, ומגלים שהם עלולים להישאר רכושו של אדון פנימי, הפחד, ההרגל, התלות, והאשליה העקשנית שלפחות העבדות הייתה « מסודרת ».
יש בתורה רגעים שבהם המילה « יציאה » מתגלה כמטעה. אפשר לצאת ממצרים מבלי לצאת ממצרים. אפשר לחצות ים ולהמשיך לשאת את פרעה בתוך הוורידים. בשלח מכריחה להביט במציאות בעיניים פקוחות, הנס אינו מחליף תהליך. הגאולה אינה מחליפה חינוך. ההיסטוריה, ההיסטוריה האמיתית, היא מאבק על תודעה, על יציבות פנימית, על קומה. לכן התורה אינה ממהרת להוביל את ישראל בדרך « הקלה ». היא אינה מעניקה להם מיד אדמה ומוסדות. היא משליכה אותם אל המרחב שבו אין על מה להישען מלבד מה שנבנה מבפנים, המדבר.
המדבר הוא המקום שבו החירות נבחנת. לא עוד מול פרעה, אלא מול הריק. אם אין עוד אדון, מה מחזיק אותנו? אם אין עוד שוט, מה מחייב אותנו? מה ימנע מאיתנו להפוך שוב להמון שצועק, מאשים, ותובע לחזור אל הכלא, רק משום שבכלא היה לחם?
התורה חושפת כאן אמת שמחשבת ישראל לא באמת התכחשה לה, עם אינו נולד במחווה אחת. הוא נעשה. הוא מתחנך. הוא מתאמן. הרמב״ם, ברוח ההדרגתיות שלו, היה אומר, אין הופכים נפש משועבדת לנפש חופשית בן לילה. התורה מסרבת ל »קפיצות מיסטיות » במקום שבו נדרש בניין איטי של אופי. מי שחי זמן רב תחת כוח זר עוד לא למד לעמוד בלי קביים. מכאן המדבר, התלונות, הניסיונות, לא כדי לשבור, אלא כדי לגמול, לגמול את העם מן ההתמכרות לעבדות.
האדם המודרני, הרווי זכויות ונוחות, מדמיין שחירות היא מצב טבעי, « אני רוצה, משמע אני חופשי ». בשלַח משיבה באירוניה כבדה, החירות היא עבודה. היא עולה. היא תובעת. והיא מעוררת מיד התנגדות פנימית. בצמא הראשון, ברעב הראשון, הגעגוע לסמכות חוזר, « למה הוצאת אותנו? » זו איננה רק תלונה, זו רנטגן של נפש הפוחדת מן החירות.
והתורה מגלה צלילות כמעט אכזרית, היא יודעת שבלי לחם, הרוח מתפרקת. מכאן המן. זה כבר לא דרמת המעבר, זה דרמת הכלכלה. המן איננו רק מזון היורד מן השמים, הוא שיעור על הגבלת התאווה ועל בניית האמון. « יום יום », לא לצבור, לא לבלוע את העתיד, לא להפוך את חרדת המחר למכונת אגירה, ואז למכונת עוול.
כאן אפשר לשמוע את שפינוזה, החברה אינה עומדת רק על רעיונות, אלא על תודעה משותפת הבנויה מזיכרון, לשון וטקסים. שירת הים איננה קישוט, היא ייסוד. נס בלי מילים נמס כמו טל, נס בלי זיכרון אינו נהפך לזהות. וגם המן מגן על הקהילה בראשית דרכה מפני מחלתה הראשונה, « אני קודם ».
אבל גם עם לחם, הפחד נשאר. גם עם ניסים, ההיסטריה מתפרצת. כאן מהדהד הובס, כאשר בני אדם מפחדים, הם מתפרקים, מאשימים, מחפשים שעיר לעזאזל, מבקשים שמישהו יחליט במקומם. בשלַח מראה כיצד ציבור שלא התחנך לחירות חוזר לרפלקס של עבדות, אי יכולת לשאת אי ודאות, געגוע לעולם קשה אך צפוי. התורה מתעקשת על מסגרת, על כיוון, על חוק בהתהוות, לא מאהבת סמכות, אלא מפני שהיא מכירה את האנרכיה שבלב.
אפשר לשמוע גם את רוסו, עם איננו סכום אינטרסים, הוא צריך להפוך לרצון משותף. אבל הרצון הזה נבנה, באמצעות חינוך, באמצעות לימוד של ה »אנחנו ». המדבר הוא בית ספר לאזרחות, ללמוד להמתין, ללמוד לחלוק, ללמוד לא להפוך לבהמה כשהקיבה צועקת. כאן החירות איננה « לעשות מה שבא לי », אלא להשתתף בכלל המחייב אותי מפני שאני אחראי לו.
ואז מגיע עמלק, התקפה על החולשה, על העייפות, על השוליים. הוא מכה כשהערנות מתרופפת. יש כוחות שאינם מתווכחים, הם מנצלים. עמלק חושף מה קורה כשהקומה הפנימית קורסת.
קאנט היה אומר, כאן נבחן המעבר מן הטבע אל המוסר. כשהאדם מותש הוא חוזר אל האינסטינקט. המוסר, החירות האמיתית, הוא היכולת לפעול לפי עיקרון גם כשהגוף צורח. המן נעשה אימון, לא להפוך את פחד המחר לדת.
ואם רוצים להבין מדוע התורה מתעקשת על התהליך, צריך לקרוא את בשלַח עם הגל, ההיסטוריה היא עבודה, תיווך, הבשלה. ים סוף הוא שלילת העבר, המדבר הוא המאמץ הארוך, השירה היא הרגע שבו התודעה הקולקטיבית אומרת « אנחנו ». אבל זה לא יעד, זו לידה.
לבסוף לוינס נותן את החוד, החירות המקראית איננה אוטונומיה שיכורה, היא אחריות. נעשים חופשיים כשחדלים להיות עבדים לעצמנו ונעשים מחויבים לאחר. « לפי הצורך », המן מציב מן ההתחלה גבול מוסרי. חברה שאינה יודעת לחלוק לחם לא תדע לשאת ברית.
בשלַח, אם כן, מאשימה את זמננו. אנחנו מדברים בלי סוף על חירות, ופוחדים ממנה. אנחנו רוצים להיות חופשיים בלי מחיר, חופשיים בלי משמעת, חופשיים בלי גבול. וברגע שהמציאות מגיעה, איום, אי ודאות, אנחנו חוזרים אל געגוע האדון, « שיחליטו בשבילנו ». אבל התורה אינה מחניפה, היא חושפת. חוזרים למצרים לא מפני שאוהבים עבדות, אלא מפני שחוששים מן האחריות.
לכן בשלַח היא מן הפרשיות הפוליטיות ביותר בתורה, היא מלמדת שחירות לאומית איננה דגל, אלא אופי. הנס פותח סף, אבל את הדרך צריך ללכת, ברגליים, בנפש, באחריות.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות