בתחתית העולם, במקום שבו פני האדמה נוגעים בעומק שאין לו עוד לאן לרדת, אני עומד מול ים רווי־מלח, ים שאומרים עליו “מת”, והוא איננו מת; הוא פשוט חדל מן ההצגה של התנועה. הוא חדל מן הפיתוי להיות “נעים”. הוא חדל מן ההבטחות. הוא נותר כבד, סמיך, יציב, כמו אמת שאינה זקוקה למחיאות כפיים. סביבו המדבר נפרש, לא כנוף, אלא כעמדה. הרים של אבן ושל זמן, קמטים של בריאה, צלקות קדומות: עקבותיה של בטן־אדמה שנעה פעם בעוצמות שאין לנו עוד שפה לתארן.
כאן הכול נדמה קפוא בתוך נצח, ובכל זאת הכול איטי. האור מתקדם בקצב של מחשבה מהססת; הצללים מחליפים מקומות כאילו הם מתפללים בלי מילים; והאוויר עצמו כבד, כאילו גם הוא יודע שדברים אמיתיים אינם נאמרים במהירות. הדממה איננה היעדר, היא חומר. איננה ריק, היא צפיפות. והיא מחייבת אותי.
אני בא לכאן לא כדי “להירגע”, אלא כדי להיחשף. יש מקומות בעולם שמלטפים אותך, ויש מקומות שמפשיטים אותך. המדבר אינו מנחם: הוא מסיר. הוא מקלף שכבות: את ההרגל לדבר יותר מדי, את הצורך להיות צודק בכל מחיר, את התאווה להוכיח, את האשליה שהסבר הוא חיים. כאן איש אינו מצפה לנאומי. כאן אין לי קהל. וכשאין קהל, עולה השאלה העירומה מכולן: אל מי אתה מדבר, באמת? אל ההמון, או אל תודעתך? אל דמותך, או אל אמתך?
כאן, בדממה האלמונית הזאת, אני שואב את מילותיי, לא מילות־קישוט, אלא מילות־דיוק. אני שואב משמעות, אני שואב הבנה, אני שואב את ה“שמע” הפנימי שמתחיל רק כשהרעש חדל. כי כאן ליבי ושכלי נרעשים ורועדים תחת הסתערותם של רגשות ושל תודעות. ליבי רועד לא מפחד, אלא מעודף נוכחות: כאילו היופי כאן איננו תענוג, אלא דרישה. כאילו האור אומר לי: אל תעבור בחייך כמי שחולף במסדרון. והמִרחב העצום, העירום, האכזר־בעדינותו, קורא לי בשם שאין לו אותיות: היה ראוי לנשימתך.
וגם השכל מתערער. אבל הוא אינו קורס, הוא נעשה ענו. הוא לומד להכיר שלא הכול ניתן למדידה, ושדווקא מה שאינו נמדד איננו פחות אמת, לפעמים הוא אמת יותר. כאן המחשבה חדלה להיות מכונה לסיכומים; היא חוזרת להיות הקשבה. היא חדלה להיות כלי של שליטה; היא נעשית כלי של הבחנה. היא לומדת להפריד בין רעש לבין עיקר, בין תירוץ לבין אמת, בין ודאות לבין אומץ. והיא רועדת, כי רעד הוא סימן חיים: סימן שהמחשבה לא התאבן, שהנפש לא הורדמה, שהאדם עוד מסוגל להיפגע ולהפוך מן הפגיעה לדיוק.
הים הזה, במלחו, עושה דבר מוזר: הוא מייבש את האשליות בלי להעליב אותן. הוא מלמד שהמקום הנמוך ביותר יכול להיות המקום הצלול ביותר. כי כשהכול נמוך, אין עוד גובה מלאכותי שמעניק תחושת עליונות. אין במה. יש רק עמידה. ובתוך העמידה הזו אני מגלה כמה מן החיים שלי היו ריצה, כמה מן הדיבור היה בריחה, כמה מן הוודאות, פחד עטוף במילים יפות.
ואז הזיכרונות באים. לא כסערה, אלא כחילחול. פנים שבים, משפטים ישנים עולים, מחוות, היעדרויות, נאמנויות שחשבתי שהן מובנות מאליהן ומתברר שהן שבריריות. וגם הפצעים, אלה שסגרתי “כדי להמשיך”, ולא באמת ריפאתי. כאן, במקום שאינו מציע בידור, אני נאלץ להיות נוכח. אני נאלץ לשאת את מבטי שלי. זהו עימות מפחיד ומציל כאחד. מפחיד, כי אין מסך. מציל, כי הוא מחזיר אותי אל אמת האדם, לא האדם המוצג, אלא האדם הנשקל בסתר.
הרגש אינו נעשה היסטריה. הוא נעשה עומק. כמו מים מתחת לחול: לא סערה, אלא מאגר. והתודעה, במקום להפוך לבית־דין, נעשית עדה. היא מפסיקה לחלק אשמות לכל עבר, ומתחילה לשאול שאלות ששורפות אך מנקות: מה עשית עם החיים שניתנו לך? מה החזרת לעולם? מה נתת לאנשים? ומה עשית עם כאבך, האם הפכת אותו לנקמה, לקשיחות, לציניות, או לתבונה, לצניעות, לאחריות?
וכאן נולדת ההתרוממות הפרדוקסלית. בתחתית העולם אני מגלה גובה־מבט. מה שמוריד אותי מבחוץ מזקיף אותי מבפנים. כאילו האדמה לוחשת: אם אתה רוצה להיות גבוה באמת, אל תבנה מגדל של אגו, חפור עומק של אמת. וכשאני חופר, לא בסלע אלא בי, אני פוגש את הדבר המפתיע: אני נעשה פחות “אני” במובן הצר, ויותר “אני” במובן האנושי. פחות יחיד כלוא בסיפורו, ויותר אדם קשור בגורלו של אדם אחר.
כי כאן, מול ים שאין בו דגים, אני חושב דווקא על הים האנושי. על ערים רועשות, על דירות סגורות, על חדרים פנימיים שבהם אנשים נאבקים בלי שנראה אותם. על אישה שמחזיקה את עצמה שלא תישבר, על איש זקן שפוחד מן הבדידות, על ילד שמחפש שקט ואינו מוצא. והלב שלי, הרועד, מבין פתאום שהוא לא נועד רק להרגיש “עליי”, אלא להרגיש “עם”. והשכל שלי, שהתבהר, מבין שחכמה איננה רק ידיעה, היא אחריות. ההבנה האמיתית היא זו שמתרגמת את עצמה לרוך בלי תיאטרון: לריסון, למבט נקי, למילה נכונה, לטוב שאינו מבקש מחיאות כפיים.
אני מבין שהקול שאני מחפש איננו קול שמנצח ויכוחים. זהו קול שמחבר. קול שאינו דורך על אנשים בשם האמת, אלא מחזיר לאנשים משהו מן הפנים שלהם. קול המסוגל לומר את העיקר בלי להשפיל, להביט בכאב בלי להתמכר לו, להחזיק בעמידה בלי להפוך לאכזר. המדבר מלמד אותי משמעת פנימית: לא משמעת קרה של קודקס, אלא משמעת מוארת של פשטות. אחרי שפוגשים שקט אמיתי, כבר אי־אפשר להצדיק כל רעש. אחרי שמרגישים אור עירום כל כך, כבר אי־אפשר להעמיד פנים שהחושך הוא “רק דעה”.
והים הזה, הים החונך, נעשה ים יוזם־נשמה. הוא אינו מרדים: הוא מלמד. הוא אינו מבטיח: הוא מגלה. הוא אינו מרפא ברוך: הוא מפשיט. הוא אינו אומר “הכול יהיה בסדר”. הוא אומר דבר תובעני יותר: היה ראוי. אל תשקר לעצמך עוד. אל תדרוש מן העולם מה שאינך מוכן לתת. עשה שמילותיך יהיו מעשים, ושמעשיך יהיו נאמנים למילותיך. זו תורה שאינה מפנקת, אך היא מעניקה עמוד־שדרה.
וכשאני עוזב, איני עוזב באמת. המקום הזה נשאר בי כמידה. כקנה־מידה של שקט, של כובד, של דיוק. הוא מזכיר לי שיש נקודה שבה אין לי מה להוכיח, אבל יש לי מה להיות. ומתוך ה“להיות” הזה נולדת האפשרות לשוב אל בני אדם אחרת: פחות תגובתי, פחות חשדן, פחות רעב להכרה, ויותר קשוב, יותר אחראי, יותר פתוח לגדולה הפשוטה של חיים משותפים.
בתחתית העולם למדתי לרעוד. והרעד הזה איננו חולשה: הוא התעוררות. הוכחה שהלב חי, שהשכל ער, שהאדם אינו אבן. ומתוך הרעד הזה עצמו למדתי להתרומם, לא מעל אחרים, אלא אליהם. אל יגונם, אל אומצם, אל תקוותם. אל האפשרות הדקה, השברירית אך האמיתית: שאדם, כשהוא יורד עד אמתו, נעשה מסוגל להרים מעט את העולם.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved