ישראל – ריבונות למראית עין: מן ההכרזה אל המציאות, כרוניקת כישלון וקריאה לתחייה. מכריזים בקול גדול, בכל הבמות, שאנחנו העם הריבון, החזק, הבלתי מנוצח. מכריזים על כוחנו, ייחודיותנו, ייעודנו ההיסטורי. אך המציאות טופחת על הפנים: ריבונות של חזות בלבד, עוצמה למראית עין, בלתי-מנוצחות שקיימת רק בסיסמאות.
כי חסר המרכיב החיוני: האידיאל שמרומם, השאיפה האותנטית, הנאמנות לזהות שלמה וממומשת. זהותנו מתערערת, תוארנו כעם נבחר וחופשי אינו אלא נוסחה שנשחקה, מילה חוזרת בלי אמונה, ריקה מתוכן. אלה שידעו לחלום ולקחת אחריות נעלמו, ובמקומם צמחה דור שמסתפק בהצגה חיצונית של גדלות, תוך בריחה מדרישת האחריות. שום הכרזה לא תציל עם שמפקפק בעצמו, שמבלבל בין יהירות לאמונה, שמבקש תהילה בלי מאמץ וריבונות בלי אומץ להיות ראוי להיסטוריה שלו. ההלקאה העצמית היהודית, רגשי האשמה, תחושת הנחיתות, שנאת העצמי, כל אלה הם ביטוי לרצון החולני למצוא חן בעיני אדונינו, גם במחיר ההשפלה וההשמדה העצמית.
גירוש הישראלים מגוש קטיף, גברים, נשים, ילדים, זקנים, ועד המתים שנעקרו מקבריהם, היה מעשה פלילי-עצמי, התאבדות פוליטית ומוסרית. לא היה זה סתם ניתוק, אלא גירוש פעיל, מאורגן בידי המדינה נגד עמה שלה. בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, גורש היהודי בידי יהודי, לנגד עיניים אדישות או נכנעות של עם שבע ומורדם. ואף על פי כן, איש לא יוכל לטעון כי לא הוזהר. אינספור קולות, קולם של מגורשי גוש קטיף וקולות אזרחים פיכחים רבים אחרים, הזהירו, זעקו במדבר נגד טירוף מדיניות הוויתור. קולות אלה לא קראו לשנאה, אלא לנאמנות, לערנות, לבהירות. אך הם זלזלו בהם, התעלמו מהם ולגלגו עליהם אותם אליטות צבאיות-פוליטיות, לא מרוע לב, אלא מטיפשות שאין לה שיעור, חסרות יכולת להבין את לקחי ההיסטוריה: שאין עושים פשרה עם השקר, שאין מקריבים את אנשינו על מזבח האשליה, שאין מנתקים את הקשר הקדוש של עם לארצו מבלי לשלם את מחיר הדם והבושה. מה שקרה כאן איננו גזירת גורל ואינו תולדה של אסון משמיים: זוהי שרשרת בלתי נמנעת של אירועים שנגרמו במו ידי אדם, ולא אחר. גירוש האחים, הוויתור למען האשליה, שכחת העבר ולבסוף אסון השביעי באוקטובר, כל אלה מעשה ידי אדם: החלטות פוליטיות, ויתורים מרצון, עיוורון קולקטיבי ובינוניות שהפכה לנורמה. אין איש רשאי להאשים את הגורל, את הצורך או את רצון האל, כל מה שקרה, מראשית ועד קץ, הוא תוצר של החלטות, של קבלה, של ארגון ושל חולשה אנושית. ועוד היד נטויה, שכן היד האנושית עודנה ממשיכה, גם עתה, לסובב את גלגל הכישלון, והסכנה קרובה יותר משנדמה. הוויתור הזה סלל את הדרך להתרוקנות פנימית ולאומית. גורשו החיים, חוללו המתים, נותקה שרשרת המסירה והזיכרון. במקום אומה חיה ומאוחדת, הפכנו לחברה אובססיבית לצריכה, לאשליית ביטחון ולבריחה מן המציאות.
שנאת עצמי בלתי נתפסת מכרסמת כיום בעם הזה.
איך ייתכן, שאחרי מאות שנות גלות, סבל והישרדות, העם היהודי הגיע לכך שהוא מתכחש לעצמו, מאשים את עצמו, מגרש את עצמו, ומבצע במו ידיו מה שלא הצליח אויבו להשלים? תופעת שנאת העצמי הזו היא הכניעה האבסורדית מכל, ניצחון מאוחר של רודפינו. אין בכך כל היגיון, רק רצון להיעלם, הסכמה לאסון, ושמחה חולנית בהתאבדות עצמית והרעל הזה טרם פסק מלזרום בעורקינו. גם היום פועלים בקרבנו אותם פסימיסטים פטליסטים, מטשטשי הזיכרון, מכחישי הסיפור הלאומי, הם כותבים במדיה, יושבים במוסדות, פולשים למוקדי קבלת ההחלטות, באמצעות נאומי ייאוש, פסימיזם שיטתי, הם ממשיכים לזהם את עתידה של ישראל. הם מפיצים אי-אמון, מחלישים את הרוח, גוזרים חוסר אונים ושכחה, שנאת העצמי שלהם מזינה את הכישלון הלאומי; ויתורם חוסם כל תחייה.
השביעי באוקטובר 2023, השמדה שיטתית של אחינו על אדמתנו, בידי האויב, חשפה את מלוא עומק כישלוננו. הטבח הזה לא התרחש במקרה: הוא פרי שנים של עיוורון, זלזול בגורל, בורות והתנוונות הרוח, כי סירוב לראות את האמת מוביל תמיד לאסון.
החברה הישראלית, שהורדמה על ידי השפע, הוסחה על ידי הבידור, שכחה מה פירוש להיות עם ריבוני ואחראי, בורות, אדישות ופחדנות הפכו לכר נוח לאסון.
אך המשבר של ימינו חושף שבר עמוק עוד יותר: כישלון מהותו של הציונות המדינית. האידיאל הציוני, שנולד מתוך הרצון להבטיח לעם היהודי בית בטוח, חופשי וריבוני, התנפץ אל מול ויתוריו-שלו. ברגע המכריע, לא הצליח ישראל למלא את ההבטחה המכוננת שמצדיקה את קיומו: להבטיח את הגנתו ובטחונו של כל אזרח על אדמתו.
אך טרגדיית הגירוש, דרמת גוש קטיף, חוסר האונים של השביעי באוקטובר, חשפו את אי-יכולתה של המדינה להבטיח את הזכות הבסיסית מכל: בטחונו של האזרח על אדמתו. קביעה קשה זו חושפת אמת שרבים מסרבים להביט בה: מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית לא הצליחה להגשים את ההבטחה לריבונות ולהגנה שהציעה הציונות המדינית. היא כשלה במשימתה העיקרית, זו שמצדיקה את קיומה ההיסטורי והמוסרי. לא האויב מבחוץ ניצח, אלא השחיקה מבפנים, אובדן האמונה, הוויתור על אומץ וראייה. מדינה שאינה מגנה על אזרחיה, בוגדת לא רק בשליחותה אלא גם בלגיטימיות שלה.
אם הציונות שוב אינה מסוגלת להבטיח הגנה ממשית, כבוד והמשכיות היסטורית לעם ישראל, היא הופכת למילה ריקה מתוכן.
כדי שההבטחה לשיבה, לריבונות ולביטחון תחזור להיות רלוונטית וחזקה, דרוש זעזוע של נשמה ואחריות, התחדשות אמיצה של הפרויקט הלאומי, שאם לא כן, ישראל מסתכנת בכך שתהיה רק אפיזודה ולא הגשמת התקווה ההיסטורית.
ואף על פי כן, קביעה קשה זו אינה יכולה לטשטש את המציאות של עם אמיץ, נאמן, מוכן להקרבה ולעשייה כדי להגשים את אידיאל הריבונות, הצדק והחיים העבריים בארצו. ישראל שופעת אנשים ונשים זקופים, גיבורים, שותפים, מסורים ונושאים את הזיכרון וההבטחה.
והרי זה אחד מהפרדוקסים הגדולים של תקופתנו: בשעה שלעם יש כוח פנימי כזה, כל המוסדות, מדיניים ולא מדיניים, מערכת המשפט, החינוך, התקשורת, התרבות, חברו יחד (במודע או שלא במודע) לבטל כל שאיפה לאומית עברית אותנטית. הם בנו חומות מול הייעוד הנבואי של ישראל: להשליט צדק, משפט, אהבת אחים ואחדות העם. נעשה הכל כדי לשבור את התקווה, לחנוק את האידיאל, להסיט את המבט מההבטחות העתיקות, ולהפוך את הנאמנות העברית למוצג מוזיאוני או לסיסמה חלולה. מול קואליציית הוויתור והשכחה הזו, מוטל על החברה החיה, על העם האמיתי, לסרב להרדמה ולהתפטרות. רק מתוך משאביו העצמיים, מתוך נאמנות למורשת הנביאים, יוכל להתחדש הסער הפנימי והתקווה.
ישראל, התעוררי! למדי שוב לזכור, להעביר, ללמד ולשמור. קרעי את מעגל הוויתור, נערי מעלייך את התרדמה שמרחיקה אותך מייעודך. אל תברחי מן הטרגי, היי נאמנה, כי אין ברירה אחר אלא לחיות חופשיה על אדמתך, או להסכים להיעלם.