ההיסטוריה של המזרח התיכון המודרני היא תולדות שקר קרטוגרפי שטופח בקפידה. בין הזיופים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20 ניצבת הקמתה של ירדן, מדינה שהומצאה בידי הבריטים על חורבות האימפריה העות’מאנית, תוך ניכוס של כ־78% מהשטח שיועד לבית הלאומי היהודי. שטח זה, שנקרא אז « פלשתינה המנדטורית », כלל את יהודה, שומרון, ירושלים וגם את מה שכיום הוא ירדן. הצהרת בלפור מ־1917 הבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וההבטחה הזאת נכללה במנדט הבריטי שאושר על ידי חבר הלאומים בשנת 1922. אך כבר ב־1921, מבלי ליידע או להתייעץ עם התנועה הציונית, החליטו הבריטים באופן חד־צדדי להוציא את עבר הירדן המזרחי מתחולת ההבטחה, ולאסור כל התיישבות יהודית מזרחית לירדן. הבגידה הזאת כוסתה בנוסח משפטי, סעיף 25 למנדט, שאפשר לבריטניה לחמוק מהתחייבותה כלפי העם היהודי.
מדוע בוצעה חיתוך גאופוליטי שכזה? מסיבות של אינטרסים אימפריאליים והבטחות לשושלת חיצונית. משפחת « ההאשמים », שגורשה מהחג’אז ומדמשק בידי הסעודים והצרפתים, קיבלה פיצוי טריטוריאלי. פייסל קיבל את עיראק, ואחיו עבדאללה הוכנס לעבר הירדן כמעט במקרה, והפך למלך על שטח שאין לו זיקה היסטורית, זהות לאומית או מבנה פוליטי עצמאי. « הממלכה ההאשמית » לא נולדה מתוך שורש מקומי, אלא מתוך גחמה קולוניאלית. הממלכה המאולתרת הזאת קיבלה עצמאות ב־1946, והוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, אף שמבנה יסודה היה מלאכותי, שביר, ותלוי בזרים.
אבל בכך לא תמה הסאגה. מ־1948 ואילך, עם גל הפליטים הפלסטינים שברחו או גורשו מאזורי ישראל החדשה, קלטה ירדן אוכלוסייה פלסטינית שהפכה עד מהרה לרוב מוחלט בממלכה. בשנת 1950, ירדן אף סיפחה את יהודה, שומרון ומזרח ירושלים, ושוב, מבלי כל הכרה בינלאומית תקפה. כיום מוערך כי מעל 60% מהאוכלוסייה הירדנית הם ממוצא פלסטיני. למרות זאת, המשטר, הצבא, המודיעין והמשרות הבכירות, נותרו בידי אליטה עבר ירדנית צרה. הפלסטינים הם רוב נשלט, מושתק, ולעיתים אף נרדף.
השאלה הבלתי נמנעת עולה מאליה: אם הרוב המכריע של שטחי פלשתינה המנדטורית נגזל מן הפרויקט הציוני לטובת מדינה ערבית, האם אין זה ראוי שלפחות שטח זה ישמש בסיס להקמת מדינה פלסטינית עצמאית? מדוע ממשיכים לדרוש ריבונות דווקא על אותם 25% שנותרו, ובמיוחד בלב ההוויה ההיסטורית, התרבותית והדתית של העם העברי: חברון, שילה, בית אל וירושלים?
זו כבר אינה שאלה של גבולות אלא של זהות. לדרוש את יהודה, שומרון וירושלים מישראל זה לא תיקון עוולה, זה מחיקת זיכרון. זו אינה בניית מדינה פלסטינית, אלא חיסול סמלי של מדינת ישראל. כי יהודה איננה קולוניה. וירושלים איננה מוצב. הן הלב ההיסטורי של הזהות העברית. כאן הלך אברהם, כאן חלם יעקב, כאן מלך דוד, כאן עמד המקדש. לקרוא למקומות האלו « שטחים כבושים » זו עיוות של השפה, שמוביל לעיוות של המציאות.
וכך נולד השקר הגדול מכולם: « הגדה המערבית ». ביטוי בירוקרטי, חסר שורש, שנועד למחוק שני שמות חדים: יהודה ושומרון. הפקידים חותמים, העיתונאים ממלמלים, הציבור בולע, והשקר נהפך ל »אמת בינלאומית ». אבל די לפתוח תנ »ך, לגעת באבן בחברון, לשמוע תהילים בשילה, כדי להרגיש את הלב העברי פועם. לא כסיסמה פוליטית, אלא כעמוד שדרה חי של עם עתיק. כן, כאן הלך אברהם, כאן חלם יעקב, כאן הונחה ארון הברית, כאן מלך דוד, עוד לפני ירושלים.
אלפי אזכורים, אלפי דמעות, אלפי שבועות, והיום קוראים לזה « שטחים »? מי בדיוק טוען לבעלות? עיתונאים עצלים, דיפלומטים שוכני ערפל, ומרצים שמבלבלים ניטרליות עם ניתוק. הביטו בהיפוך: היהודי ששב לבית אל נקרא « מתנחל », והזר שהגיע אתמול עם צו אימפריאלי מוכתר כ »יליד המקום ». מי הגזלן כאשר הבעלים קדם להיסטוריה? התשובה: הבערות המחופשת להומניזם.
הם צועקים « צדק », « זכויות עמים », « שתי מדינות », אבל ברגע שמוזכר הקשר היהודי־עברי לאדמה, הם לוחשים: « זה מורכב ». המורכבות הפכה למחסום, לערפל, למנעול. אז בואו נבהיר: יהודה ושומרון שייכות לעם ישראל כי הוא נולד בהן, כי הוא מעולם לא ויתר עליהן, וכי הוא שב אליהן לא בכיבוש, אלא בנאמנות.
רוצים חוק? תקראו: המנדט הבריטי (1922), סעיף 80 לאמנת האו »ם, החלטה 242. אף אחד מהם לא משתמש במושג « הגדה המערבית ». זו המצאה ירדנית, מהשלטון הכובש שבין 1948 ל־1967. דיפלומטים עצלים אימצו אותה. דרשתם ראיות, קיבלתם. בחרתם להתעלם? אל תדברו עוד על צדק.
באוניברסיטאות, תוכניות הלימוד מתעדכנות: חברון נעלמת, ירושלים נמסה בשם ה »פלורליזם ». הסטודנטים לוגמים את הקוקטייל החדש, שיכורים מתאורה מדומה, בעוד גידול סרטני מכרסם בתבונה. האמת נדחקת, והבורות מוצגת כפתיחות. פקחו עיניים, פתחו אטלס ישן, קראו יהושע, שמואל, דברי הימים. האור צורב את עיני הישנים, אך הוא נשאר אמת.
במועצת זכויות האדם של האו »ם נערמות החלטות שקר כמו אבני שקר: ככל שהן מרובות, כך הן ריקות. בג’נבה, ארגונים ממומנים מציגים תמונות ערוכות, דמעות בהזמנה, סופרים עצי זית, אבל לעולם לא פסוקים, לא פוגרומים, לא את טבח חברון. ההומניזם שלהם מריח מעובש.
ואנחנו? לא הקמנו לתחייה שפה כדי לשוחח עם ואקום מוסרי. לא יצאנו מהאפר כדי לבקש סליחה על כך ששבנו. לא נעמוד מול סנאט של נוודים רוחניים כדי להצדיק נשימה. איננו אורחים, אנחנו הבנים השבים הביתה. שיידע כל העולם: שום צו לא יבטל את מערת המכפלה. שום ועידה לא תעקור את שילה. שום עצומה לא תמחק את נשמת ירושלים המתפללת אלפי שנים.
קיצוני? רק למי שעיניו דבוקות לפושרוּת. כשהאור מפסיק להאיר, האמת צריכה לבעור.
סוקרטס בחר ברעל ולא בשקר. קונפוציוס דרש להחזיר לכל דבר את שמו המדויק. ג’ואנג דזה הזהיר: « מי ששוכח את מקורותיו, אובד ». ניטשה תקף את ה »מוסרלין », המוסר הרכרוכי שמסרס את החיים. ואנחנו, יורשים חיים, אומרים: הנאמנות שלנו קודמת לנאומיכם. הזכות שלנו איננה בבעלותכם, והאדמה שלנו לא תוקרב כדי להשקיט את המבוכה שלכם.
העם העברי לא צריך שיאהבו אותו. הוא צריך להיות חופשי, והחירות הזאת נולדת