ישעיהו לייבוביץ’ מפרש את המשל כמראה ש »אין רצון חופשי – האדם מוכרח לרצות ». הוא ממחיש את פרשנותו בדוגמה הזאת: « …שופט שצריך לפסוק במשפט רצח, האם יש לשופט זכות (במובן העמוק ביותר) לשפוט את הרוצח? השופט יודע שהאיש רצח בזדון, ולפי החוק דינו מאסר עולם, ועם זאת הוא גם יודע שהרוצח לא היה יכול שלא לרצוח. השאלה שלי היא: האם השופט יכול לשפוט שלא למאסר עולם?… תשובתי היא, שהוא כמובן יכול לשפוט אותו משני טעמים המשלימים זה את זה. אם יש דטרמיניזם, הרי שהוא קיים גם לגביו, לא רק לגבי הנאשם, ויש דבר עמוק יותר האומר, שאנחנו כבני אדם יכולים לשפוט אדם רק לפי מה שעשה מרצונו. השאלה אם הרצון הוא חופשי או איננו חופשי היא של אלוהים ולא לאדם… »