אינני חש כל קרבה אל הדת הזאת. אינני מזהה את עצמי לא בלשונה, לא בנציגיה, לא במחוותיה הקפואות ולא בוודאויות שהיא מטיחה בביטחונם של מי שכבר חדלו להטיל ספק. היא אינה מקרבת אותי לא אל הקודש, לא אל התורה ולא אל ישראל. היא מעוררת בי דחייה, ריחוק ולעיתים אף מעין גלות פנימית.
אולם התרחקות זו אינה ניתוק מעמי, אלא להפך, שיבה אליו. ככל שהדת הזאת מסתגרת בתוך חוקיה וקודיה, כך אני שב ומוצא את הארץ. ככל שהיא כולאת את הזהות בתוך משטר של מעשים דתיים, כך אני מתקרב אל העבריות. ככל שהיא מבקשת להפקיע לעצמה את הנאמנות, כך אני פונה אל נאמנות קדומה יותר, רחבה יותר ותובענית יותר, נאמנות שאינה מצמצמת את האדם למעשיו ואת העם לטקסיו.
די בפולחנים הללו הרואים בעצמם את האמת. די בדוֹקסה הבאה במקום המחשבה. די בדתנות המבלבלת בין חזרה לבין עומק, בין ציות לבין אמונה ובין פתיות לבין נאמנות. די באותם רבנים רברבנים, סוחרי ודאויות, מחלקי נוסחאות, פחדים והבטחות, מנהליו של קודש שהם מכריזים על עצמם כבעליו.
הם מבטיחים בריאות, אושר, הצלחה, שגשוג, זיווג, ילדים, הגנה וכל דבר שהחרדה האנושית מסוגלת להשתוקק אליו. די, כך אומרים לנו, להקשיב, להאמין, לתרום, לקנות, לנסוע אל הרב, אל הקבר, אל מחולל הנסים או אל מחלק הקמעות. הנה הם נעשו יזמי הנסתר, מתווכי התקווה ומוכרי שמים באשראי. הטרטיפים יצאו לפעולה.
הם הבינו שחברה שרוחה התרוששה בשל הצרכנות אינה חדלה לצרוך כאשר היא פונה אל הדת, היא רק מחליפה את הסחורה. לאחר החפצים, המותגים, המסכים וסמלי ההצלחה החיצוניים, היא צורכת ברכות, הגנות, סיפורי ריפוי, הבטחות לפריון וביטוחים מפני האסון.
אותו ריק נותר בעינו, אותה תאווה מוסיפה לפעול, אותו רצון להשיג מבלי להיעשות, להיות בעלים מבלי ללמוד, לקבל מבלי להשתנות. איש הדת נעשה נותן שירותים, המאמין נעשה לקוח והנס נעשה מוצר פיתוי. אין יוצאים מן הצרכנות, רק מעבירים אותה אל הקודש. אין מרוממים את האדם מעל השוק, אלא פותחים חנות בעולם הנסתר.
הם מציעים נס במקום שבו דרוש אומץ, נחמה במקום שבו דרושה צלילות, ברכה במקום שבו דרושים חינוך, רפואה, עבודה, סולידריות, שיקול דעת ואחריות. הם הופכים את החרדה לתלות, את המצוקה לקהל לקוחות ואת אי־הוודאות האנושית למקור הכנסה.
כך משקים עם, שלעיתים קרובות מדי נשללו ממנו כלי היסוד של הידיעה, בסיפורים שהתנפחו עד לכדי מופת, במתים שכמעט הועלו למדרגת אלים, בקברים שנהפכו למוקדי כוח, בקמעות, בהגנות מדומות, במתכונים לישועה ובכל מיני הבלים המוצגים כמהותה של היהדות.
מלמדים לפחד במקום לחשוב, ללכת בעקבות במקום להבין, לדקלם במקום לשאול, להעריץ במקום לשפוט. מטפחים את הבורות ואחר כך מכריזים על עצמם כמדריכיה. מדלדלים את השפה ואחר כך מוכרים נוסחאות. מצמצמים את האופק ואחר כך מבטיחים את השמים.
המערכת הזאת אינה מולידה אמונה אלא תלות. היא אינה מעצבת בני אדם חופשיים אלא צרכני קודש. היא אינה מנחילה תורה, היא מסחרת את הנחמה. במקום שבו הנביא תבע צדק, מציעים ברכה. במקום שבו התורה דרשה אחריות, מחלקים קמע. במקום שבו הקיום תובע מן האדם לגדול, מבטיחים לו קיצור דרך.
אינני מזהה את עצמי לא בדת הזאת של הקלות, הפלא והפחד, לא ברוחניות המיילדת את האדם מחדש כילד חסר ישע, לא בפולחן המתים המסיט את החיים מחובותיהם ולא בדת המבטיחה את הקניין, בשעה שהעיקר הוא ההתהוות.
העבריות, כפי שאני מבין אותה וכפי שאני חש אותה, אינה מבטיחה חסינות מפני האסון. היא אינה מבטיחה לא בריאות, לא עושר ולא אושר. היא אינה מוכרת את הגורל בצורת נוסחה. היא מחייבת להביט במציאות, לעמוד מול אי הוודאות, לקבל את הגבול, לבחור בחיים ולשאת באחריות למעשים.
במקום שבו מחוללי הנסים מבטיחים את ה״יש לי״, העבריות תובעת את ה״הנני״. במקום שבו הם מוכרים הגנה, היא דורשת אומץ. במקום שבו הם מטפחים פתיות, היא קוראת לידיעה. במקום שבו הם מייצרים לקוחות, היא מבקשת לעצב בני אדם חופשיים.
שם אני מזהה את עצמי, בעבריות של אחריות, צדק, משפט, ערכים ומידות; במחשבה שאינה מחלצת אותי מן ההיסטוריה אלא מחייבת אותי בתוכה; במסורת שאינה מכנסת אותי אל ישועתי הפרטית אלא מטילה עליי חובה כלפי עמי, ארצי, שפתי, החברה, העני, הזר, העובד והדורות הבאים.
אינני מבקש דת המפקחת על כל מחווה ומותירה את העיקר באפלה. אינני מבקש זהות המצטמצמת לצייתנות, ולא מערכת המודדת נאמנות על פי מידת הדיוק של הפרקטיקות. אני מבקש דבר המסוגל לעצב עם, דבר התובע צדק, מרומם את המצפון, אינו מסיט מן החיים אלא מלמד לשאת בהם; דבר שאינו הופך את הפחד למסחר, שאינו דורש להאמין פחות אלא לחשוב יותר, שאינו מסתפק בהבטחות אלא מחייב את האדם להיעשות.
ככל שהדת הזאת מרחיקה אותי מעצמה, כך אני מתקרב אל עמי. ככל שהיא סוגרת בפניי את שעריה, כך אני שב ומוצא את הארץ הפתוחה של ההיסטוריה. ככל שהיא כופה עליי את היהדות שלה, כך אני שב אל העבריות שלי: לא עבריות של נוסטלגיה אלא של נוכחות, לא של אמונות תפלות אלא של אחריות, לא של כניעה אלא של חירות, לא של צריכת הקודש אלא של בניית העצמי והכלל.
אינני דוחה את התורה, אני דוחה את מה שעשו ממנה כאשר צמצמו אותה, כלאו אותה, מסחרו אותה וכיסו אותה באגדות. אינני דוחה את המסורת, אני מסרב לניצולה בידי סוחרי הפחד ומחוללי הנסים. אינני דוחה את האמונה, אני מסרב שתהיה מקלט לפתיות ומזון לתלות.
אינני רוצה שישקו אותי בנסים, אני רוצה ללמוד לחיות. אינני רוצה שיבטיחו לי הכול, אני רוצה שילמדו אותי לשאת באחריות לעצמי. אינני רוצה קודש הקונה אותי, מרגיע אותי בזול ומרדים אותי בציפייה להתערבות מופלאה. אני רוצה דבר המעיר אותי, מחייב אותי, מרומם אותי ומשיב לי את חירותי.
כך, הרחק מן הדת הזאת, מסוחריה, מפולחניה, ממתיה שהועלו למדרגת אלים ומוודאויותיה הקלות, אני שב ומוצא את עמי, את ארצי ואת עבריותי. עבריותה של אומה עברית הנושאת בשורה של צדק, משפט, אחריות, ערכים ומידות; אומה שאינה מסתפקת באמונה כי נבחרה, אלא מקבלת עליה מדי יום את המשימה הקשה להיות ראויה להיסטוריה שלה.
עברי תנכי אנוכי – בציפייה. אוהב וחי חיי התהוות – בציפייה.
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה ישראלי. יצירתו עוסקת במחשבה העברית, בזהות הלאומית, במקרא, בהיסטוריה ובעקרון האחריות. כתיבתו משלבת ביקורת חברתית ודתית, עיון פילוסופי וחיפוש אחר עבריות חיה, חופשית ותובענית מבחינה מוסרית.
הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ופועל להנגשת המחשבה, התרבות והתודעה ההיסטורית לציבור הרחב.
© כל הזכויות שמורות לרוני אקריש, 2026.