אני פונה אל כל האוהבים, אל מי שיודעים לאהוב לא כקישוט של החיים אלא כדרך להישאר בהם. אל מי שנושאים אהבה כמו שאוחזים מנורה בלילה: לא כדי להרשים, לא כדי להצטלם, אלא כדי לא ללכת לאיבוד. יש אנשים שאוהבים כמו רוח חולפת, ויש אנשים שאוהבים כמו שבועה שקטה. אני שייך אל האחרונים. לא מפני שאני קדוש, אלא מפני שלמדתי על בשרי שאהבה שאינה מחייבת, איננה אהבה, אלא פיתוי.
אצלי, האהבה איננה סרט על צווארו של העולם, איננה « מילה יפה » לתלות על הפחדים. היא איננה נחמה קלה, איננה צמר גפן סביב כאב. אני נוטל אותה כפי שנוטלים מבחן: בגובה אדם, בגובה אמת. אינני מבקש ממנה להסיח את דעתי; אני מבקש ממנה להטיל עלי אחריות. כי מה שמרגש אותי עדיין איננו מה שמחייב אותי. הרגש יכול להיות פתיחה, אבל הוא איננו בית. בית בונים בעמל. בית מחזיקים גם כשהרוח מכה.
אני מכיר את השכרון. גם אני יודע את רגעי הפריחה שבהם המילים נהיות קלות והלב נדמה כפורץ מגבולותיו. אבל השכרון, יפה ככל שיהיה, חולף. הוא משאיר אחריו עייפות, מלנכוליה, לפעמים חלל שאיש אינו מודה בו. סטנדל קרא לזה « התגבשות », הרוח מכסה את האהוב ביהלומים מדומיינים, והמציאות, כמו שופט שקט, חוזרת עם הזוויות והצללים. ואני, אני אינני רוצה אהבה של זיקוקים: מסנוורת, נערצת, ואז נמסה בלילה. אני רוצה אהבה של מדורה פנימית, אש שאינה מרעישה, אך מחממת. אש שנשארת. אש ששומרת. אש שיודעת להיות שם גם כשאין מוזיקה ברקע.
ואם יש דבר אחד שהאהבה לימדה אותי, זה להסכים לזמן, להסכים שהמשך הוא חומר קשה. הזמן אינו ידידם של משפטים גדולים; הוא שוחק מילים, מקמט הבטחות, מזיז את הוודאויות, מציב מולנו בוקר שבו איננו בטוחים עוד מי אנחנו. אבל דווקא שם, במקום שבו הכול פחות זוהר, האהבה האמיתית מתחילה להיבחן. לא במה שהיא מרגישה בימים הקלים, אלא במה שהיא בוחרת בימים הקשים. קירקגור ידע זאת: לאהוב אינו רק להיסחף, לאהוב הוא להחליט, ולשוב ולהחליט. אהבה שמחזיקה איננה נס; היא נאמנות המתחדשת, חירות שמסכימה להישאר.
בעולם שלנו יש עודף של סנטימנטליות ומחסור של אמת. הסנטימנטליות בוכה מהר, מתרגשת מהר, נעלבת מהר, והיא שוכחת מהר. היא מבלבלת בין עוצמה לבין אמת, בין דמעות לבין עומק. היא אוהבת את הרגש לשמו ולבסוף אוהבת את עצמה במראה. ואני, אני מחפש רוך מפוכח, עדינות שאינה משקרת, חמלה שאינה מוחקת אחריות, טוב לב שאינו מבטל גבול, כי לאהוב בלי גבול, לפעמים, זה כבר להתחיל לפגוע. כאן אני שומע את קולה של סימון וייל: תשומת לב אמיתית היא דבר נדיר, כמעט קדוש, היא אינה טורפת את האחר; היא מניחה לו להיות. היא אינה כופה; היא מקבלת. אולי זו תחילת האהבה: ללמוד לראות בלי לבלוע.
אני לא רוצה לאחוז באהבה כמו מי שמחזיק רכוש. אני רוצה לשמור עליה כמו מי ששומר על חיים. לשמור על כבודו של האחר, על חלקו השביר, על שתיקתו. יש שתיקות שהן מקום קדוש, ומי שאוהב באמת אינו פולש אליהן. אני רוצה ללמוד לכבד את מה שחומק ממני. האחר איננו כאן כדי למלא את הריק שלי ולא כדי להרגיע את סחרחורת הפחד. האחר כאן כדי לפתוח לי עולם. וזו עבודתי: לא לצמצם עולם זה לצורך שלי. לוינס אמר זאת בעוצמה שאין בה קישוט: פניו של הזולת אינם אובייקט לצריכה; הם ציווי. ואם אני רוצה להישאר אדם, עלי להפסיק לבלבל בין אהבה לבין השתלטות. לאהוב פירושו להסכים שהאחר יישאר אחר, וזה קשה, זה מכאיב, זה מציל.
יש ימים שבהם האהבה דומה לי לזיכרון חי. לא רק מפגש, אלא עקבה שאינה מוכנה להפוך לאפר. הכרתי נאמנויות ששרדו שנים, עברו מרחקים, החזיקו גם כשהחיים החליפו תפאורה. זו איננה נוסטלגיה מתוקה; זו נוכחות פנימית שמזכירה לי שאינני עשוי לשכחה קלה, ולא ל »פרידות נקיות », יש קשרים שאינם « נפתרים », נושאים אותם, הם נעשים דרך לגור בתוך הזמן. מרסל פרוסט ידע: יש נוכחויות שאינן עוזבות את החדר הפנימי; הן נשארות בו כמו אור, לפעמים רך, לפעמים צורב, אבל חי.
ואני מודה: באהבה יש ממד מטאפיזי. לא שמים עמומים, לא ערפל של מילים גבוהות. עומק. כשאני אוהב, אני מגלה שהחיים אינם רצף של רגעים. דרך פנים אני קולט אנכיות, קריאה שמרימה את האדם מעל הנוחות, מעל הקלות, מעל השקר הקטן שבו אנחנו חיים כדי לא להכאיב לעצמנו. אפלטון ראה בזה מעבר: האהבה, כשהיא מתרוממת, איננה בריחה מן העולם אלא היפוך המבט. לימוד של מה שראוי. ואני אומר לעצמי: אולי זהו הרומנטיזם היחיד שמותר לנו היום, רומנטיזם שיש בו מחשבה, ליריות שאינה בורחת מן האמת.
כי האהבה היא גם התנגדות. התנגדות לציניות, שמסיימת תמיד באותה עייפות קרה: « אין דבר כזה. » התנגדות להסחות הדעת שמחליפות נשמה באינסוף מסכים. התנגדות לשוק היחסים שבו מחליפים נוכחות כמו מוצרים, וכשה »מוצר » מתקלקל, מחליפים. אני מסרב להיות צרכן של האחר. אני מסרב לשאלה המודרנית: « מה יוצא לי מזה? » אינני רוצה אהבה משתלמת. אני רוצה אהבה צודקת. וכאן אני שב אל אלברט קאמי: אין אהבה אמיתית בלי מרד מסוים, מרד נגד מה שמשפיל, נגד מה שמדרדר, נגד מה שהופך את האדם לסחורה.
כי לאהוב בלי צדק, פירושו לעבוד אלילים. ולעבוד אלילים, פירושו לשקר. אהבה שאינה מחוברת אל הממשי נעשית חלום שמסוכן לחיים. לכן האהבה שלי חייבת להישאר קשורה לעולם כפי שהוא: לעייפות הגופים, לאלימות ההיסטוריה, לשבריריות הימים, לרגעים שבהם אנחנו כושלים. אני לא אומר « הכול יהיה בסדר ». אני אומר: « אישאר אמת ». והמשפט הזה, בעיניי, הוא כבר סוג של ישועה, לא קסם שמוחק את הכאב, אלא החלטה מוסרית שלא למעול.
אני לא מחפש אהבה שמרפאה הכול. אני מחפש אהבה שמונעת ממני ללכת לאיבוד. אהבה שמלמדת אותי להתמיד, לא כמו מי שמתעקש בעיוורון, אלא כמו מי ששומר. אהבה שהופכת נאמנות לשירה, ושירה לאחריות. ואם נשארה לי תפילה, היא נאמרת פשוט, בלי זוהר ובלי הצגה: בשבילי, בשבילכם, בשביל כל האוהבים, שהלב שלנו יישאר רך, אבל שלא יהפוך לעיוור; שיישאר לוהט, אבל שלא יהפוך לעולם לבלתי צודק.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved