החלש גילה רוחב לב כלפי המפלצות ולבסוף נהפך למפלצתי כלפי חפים מפשע מבני עמו!
בדמיון המוסרי של הזמן המודרני, תופסת החמלה את פסגת המעלה. ובכל זאת, המסורת היהודית, ובפרט הרמב »ם, מזהירים: « המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים ». מאחורי אמירה זו מסתתר פרדוקס לוהט: הטוב, בהיעדר הבחנה, עלול להפוך לנשק מסוכן בידיהם של אלו שמסכנים את חפים מפשע. עמנואל לוינס תפס לעומק את המתח הזה כשהדגיש כי הצדק נולד מריבוי הפנים, עלינו להעניק תשומת לב לאחר, אך לעולם לא במחיר הקרבת הזולת על מזבח אמפתיה עיוורת. להעניק ערך מוחלט לפניו של הרודף, פירושו לבגוד בפני הקורבן; אחריות אמיתית מחייבת את כושר השיפוט, ההבחנה והכנסת הזולת השלישי למערכת המוסרית, כי רק כך נוצרים חברה ומדינה.
הרמב »ם, בכתביו, עומד על כך שהרחמים אינם המעלה העליונה; הם חייבים להשתלב בהיררכיית ערכים מוסרית, להיות כפופים למשפט ולצדק, אחרת יתגלגלו לעוול. חנה ארנדט, במחשבותיה על הרוע הרדיקלי במאה העשרים, קובעת כי הרוע מתחיל בדיוק במקום שבו חדלה המחשבה המוסרית, במקום שבו החמלה מנותקת מן האחריות. כאשר הצדק מתפוגג והחברה חדלה להבדיל בין זכאי לאשם, בין נאמן לטרף, היא מפסיקה להיות צודקת; התובנות המוסריות של דמוקרטיות, כפי שהראה ריימון ארון, פותחות כך את הדרך לבגידת בני ביתך שלך.
גם קאמי התריע מפני סטייה זו, כשהזהיר כי אהבת האנושות בכלל עלולה להוליך לשנאת בני אדם בפרט, וכי שיבוש המילים מוסיף סבל לעולם. בקריאתו האתית של סורן קירקגור נשאל, עד היכן יכולה להגיע הנאמנות לערך נשגב? האומנם ניתן להקריב את החפים מפשע בשם הרחמים? גדולה אנושית אמיתית היא לבחור, ביושר ובהבנה, להגן על החיים והכבוד של הטובים.
חנה ארנדט, באותה בהירות, מבדילה בין חמלה אמיתית, שהיא אחריות, קבלת השלכות והגנה על החלשים, לבין « רחמים תיאטרליים » שהם רגש ריק מתוכן. במקום שבו הסנטימנט לבעלי האכזריות גובר, החברה כולה נהפכת אכזרית ברגשותיה; סלחנות מופרזת לפושעים או הפחד להתנגד לחזקים מובילים להזנחת הפגיעים ביותר.
ההיסטוריה בת זמננו, מהשואה ועד הטרור הסטליניסטי ומאבקים פוסט-קולוניאליים, מעידה על המחיר הכבד של טשטוש המוסרי בין קרבן לתוקפן. כאשר החמלה אינה עוד מונהגת על ידי הצדק, היא נהפכת לכלי שרת בידי האלימות, משתפת פעולה עם הרע בשם הטוב. הוויכוחים בני זמננו על טרור, הגירה או ענישה פלילית מחזירים את הדילמה: קבלת האחר ללא גבולות וללא הבחנה בין טוב לרע, עלולה למוטט את האמון החברתי ולבגוד בנפגעים; כשמסרבים להעניש בשם הרחמים, שוללים מהחברה את זכותה להגנה בסיסית.
ולדימיר ז’אנקלביץ’ מתמצת את חומרת המשוואה: לסלוח לבלתי נסלח או להזדהות עם הבלתי מוצדק, משמעותו ויתור על עצם המוסר. חמלה ללא הבחנה כבר איננה טובה, אלא חולשה. גדולה אתית דורשת איזון, עמידה נחושה מול רעים כדי לשמר אפשרות של טוב וצדק לטובים. כפי שכתב קאמי, אין אהבת חיים בלי ייאוש מהחיים; אין חמלה אמיתית בלי פיכחון טרגי של תנאי האדם.
חמלה אמיתית תובעת בהירות, הבחנה, אומץ ואחריות. היא מחייבת עוז לעמוד מול אלימות, להגן על החפים מפשע, גם במחיר קשיחות לכאורה. אהבת הטוב איננה ביטול הדין, אלא הענקת משמעות ומשקל אמיתיים לצדק. מי שמסרב להבחין בין צדיק לרשע, בין חלש לאלים, בוגד למעשה באידיאל הרחמים. דמויות המופת של המחשבה היהודית והאוניברסלית מלמדות שוב ושוב: טוב ללא גבולות הופך תמיד, ולמרבה הטרגדיה, לשירותו של הרע שאותו ביקש להדוף.
ניסוח זה לוכד בעוצמה את הפרדוקס המרכזי של האתיקה: רחמים או חמלה המנותקים מהבחנה מתדרדרים לחלישות שאינה מרוממת לא את הנותן ולא את המקבל. במסורת הפילוסופית והמקראית ניכרת תמיד זהירות מן הטוב המתמסר לעצמו ושוכח צדק וחכמה. כבר בתנ »ך, הרחמים הם דרישה מוסרית, אך אסור להם לעולם להחליף את המשפט: « אוהב צדקה ומשפט » (תהילים ל »ג, 5).
עמנואל לוינס הזכיר ש »הצדק נולד מריבוי הפנים »: טוב עיוור מסיים בכך שהוא מתעלם מסבלו האמיתי של הזולת והופך רק לפורקן של ייסורי מצפון. להעניק חמלה לעושה הרע הוא לעיתים קרובות גזר דין שכפול של שכחה על הקרבן. המדרש אומר: « המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים » (ילקוט שמעוני, שמואל א’, קכ »א) – כאן, רחמים ללא הבחנה הם שותפות עם הרוע.
גם הרמב »ם עצמו מבחין בין טוב אמיתי, שמעלה ומוביל אל צדק ואחריות, לבין חולשה רגשית, הנוטשת כל שיפוט ולבסוף בוגדת במשמעות האתית. נדיבות, לדבריו, לעולם איננה נטישה של צלילות הדעת: היא דורשת יכולת לומר « לא », להציב גבול, להפעיל שיקול דעת.
בתולדות האדם, כמה אסונות הותרו או אף הוצדקו בשם חמלה מעוותת? לרצות לסלוח על הכל, לקבל הכל, להבין הכל, פירושו לעיתים לשכוח שֶכָּבוֹד האדם נבנה דווקא משמירה על ההבדל בין טוב לרע. ישנן עבירות שאם הן נסלחות מיד בשם טוב מופשט, מחוללות הרס רעיון הצדק עצמו.
הטוב האמיתי דורש מבחן פנימי, בהירות, יכולת להבחין בערך כל מעשה ובאמת כל פנים. בלעדיהם, החמלה מתהפכת, מכלי נשק של אנושיות כנגד הברבריות, לחולשה הפותחת את השער לאכזריות ולעוול.