האם ישראל רוקדת בשתי חתונות?! מאת רוני אקריש

יש מעט מדינות בעולם עם היסטוריה עכשווית שזורה כל כך בזו של ארצות הברית, כמו מדינת ישראל. מאז הקמתה ב-1948, היא הייתה אחת מבעלי בריתה העיקריים במזרח התיכון, ובעיני אמריקאים, הערבה החשובה ביותר לאינטרסים שלהם באזור. היחסים בין שתי המדינות התהדקו ככל שבעלי ברית היסטוריים אחרים של ארצות הברית (בריטניה, צרפת ואיראן של השאה) הורדו מעל בימת ההיסטוריה ואיבדו כל נוכחות משמעותית באזור מאז סוף מלחמת העולם השנייה. ישראל מקבלת בערך 3.8 מיליארד דולר בשנה מארה »ב. סיוע משמעותי זה הוא חלק מאסטרטגיית היתרון הצבאי האיכותי, שבאמצעותה מסייעת ארצות הברית להבטחת קיום נוכחותה צבאית באזור. היא עוזרת לבעלת בריתה לשמור על עליונות צבאית וטכנולוגית ניכרת על פני יריביה האזוריים.
אך מתחילת המאה ה 21, נראה שהידידות האיתנה וההדוקה, לכאורה, בין ארה »ב לישראל, מוטלת בספק. סין פולשת אל תוך מרכז אסיה ובמזרח התיכון, ורבים בוושינגטון צופים בדאגה איך הענק האסייתי מתערב ביחסיה עם ישראל. עם זאת, בתחום הכלכלי, סין מיישמת לעצמה תפקיד כשחקן מפתח בעתיד המזרח התיכון. וכך ההשקעות הסיניות בישראל הולכות וגדלות, וושינגטון מודאג מאוד מן היחסים ההולכים ומתהדקים בין שתי המדינות. למרות שסין לא הכירה במדינת ישראל עד 1992, המגעים בין שתי הארצות השתפרו מאז, באופן אקספוננציאלי. הודות ההתפתחות הכלכלית של שתי המדינות בעשורים אחרונים, אנו עדים להתגברותם של הקשרים המסחריים בין סין וישראל בשנים אחרונות. רבות מן החברות הסיניות שבשליטת המדינה ממלאות תפקיד מרכזי בפיתוח תשתיות ורשתות תחבורה בישראל. בספטמבר 2021 נחנך מסוף חדש בנמל חיפה בצפון הארץ, המופעל על ידי חברה סינית, תמורת סכום של כ-1.5 מיליארד יורו.
לנמלים כמו חיפה, בצומת בין אירופה, אסיה ואפריקה, יש חשיבות מכרעת לאינטרסים של סין, שכן הם השער לשווקים האירופיים והאפריקאים. אלו הם חיוניים להצלחת היוזמת « החגורה והדרך » או בכינויים אחרים נפוצים « חגורת דרך המשי הכלכלית של המאה ה-21 » או חגורה אחת, דרך אחת היא אסטרטגיית פיתוח, שהועלתה בידי מנהיגה של סין שי ג’ינפינג. השליטה בשערי היבשות היא אפוא הכרחית עבור בייג’ינג. לעומת זאת, וושינגטון רואה כיצד יריבתה הגדולה ביותר לריבונות גלובלית אינה רק חודרת לאירופה, אלא גם עושה זאת באמצעות בעלת בריתה הישראלית. היבוא הסיני לישראל מהווה 13.4% מסך היבוא, או כ-16.7% מהיבוא האמריקאי, לפי « גלובל אדג' » שהוא פורטל אינטרנט לידע שמחבר אנשי עסקים בינלאומיים ברחבי העולם לשפע של מידע, תובנות ומשאבי למידה על פעילויות עסקיות גלובליות. בנוסף, היבוא הסיני לישראל צמח בקצב מהיר, בממוצע של 18% מזה 25 שנים. לאחרונה, סין גיוונה את מדיניות החוץ שלה מעבר לתחום הכלכלי והמסחרי כדי לקבל הכרה חיובית על ידי האוכלוסייה הישראלית. למשל, חילופי דברים בין המוסדות האקדמיים של שתי המדינות הולכים ומתרבים, וכך גם ההתעניינות בתרבויות שלהם. שתי אוניברסיטאות מרכזיות בישראל מארחות מכון ‘קונפוציוס’, הגוף הציבורי המקדם את השפה והתרבות הסינית בחו »ל.
מדיניות החוץ הסינית מאופיינת במיוחד בפרגמטיות ואי-התערבות בענייני פנים. זו הסיבה שהיא לא מייחסת חשיבות רבה למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, אינה רוצה לפגוע ביחסיה עם המדינה. כל זה תורם לצמיחת של ה »עוצמה רכה » מסין לישראל. זהו מונח ביחסים בינלאומיים המתאר מצב בו מדינה במערכת הבינלאומית משפיעה על מדינה אחרת בצורה לא כוחנית, ובעזרת כך משיגה יעדים שונים במדיניות החוץ.
פעמוני האזעקה נשמעו בוושינגטון, כי מדינת ישראל היא ביטוי קונקרטי « למערכת יחסים ייחודית » כפי שאמר ג’ון פיצג’רלד קנדי עצמו. אפילו דונלד טראמפ, שממשלתו היה אחד מן הפרו-ישראליים ביותר בהיסטוריה האחרונה, הרים את קולו על הנוכחות הגוברת של סין בישראל. בשנת 2020, הלחץ האמריקני הוביל את ישראל להעניק רישיון לבניית מתקן ההתפלה הגדול בעולם, שורק-2, לקונסורציום ישראלי ולא לחברה סינית למרות היותה בעמדה טובה יותר.
המתיחות בין ישראל לארה »ב סביב סין אינה חדשה. בתקופת נשיאותו של בוש, מכירת נשק ישראלית לבייג’ינג הובילה למשבר קצר עם וושינגטון, שנפתר בלי יותר מדי בעיות. עם זאת, המצב הנוכחי הוא חלק מהקשר של תחרות עולמית בין ארה »ב לסין שמזכירה יותר ויותר את המלחמה הקרה, והמתיחות עם ישראל אינה נחשבת לפרק חד פעמי אלא מרכיב של המאבק על הבכורה העולמית. ארצות הברית רואה את מעמדה ההגמוני נשחק אט אט לטובת סין, אפילו בקרב בעלת בריתה הגדולה ביותר של אמריקה, מדינת ישראל.
אנו לא נוותר על יחסי הסחר המשגשגים שלנו עם סין, אבל גם אין עניין לעצבן את וושינגטון. לפיכך יש לצפות שממשלת ישראל תבחר באסטרטגיה של כסת »ח. הגנה על יחסיה המאוד מסוימים עם בעלת בריתה האמריקאית, אך גם על האינטרסים שלה עם אותה מדינה שמטילה ספק במעמדה של אמריקה. אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל בשנים 2006 עד 2009, כתב ב »ג’רוזלם פוסט » בספטמבר 2021: « כי סין אינה האויב של ארצו, הוא חושב שהלחץ האמריקני כדי להפסיק את שיתוף הפעולה עם בייג’ינג הוא בלתי מוצדק לחלוטין.
בנימין נתניהו היה רגיל לרקוד על שני סעיפים בו זמנית, בין שני הענקים, אך נותר לראות אם ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט יכול לנווט במימיו של עולם שהלך ונקרע. לפי שעה, הלחץ האמריקני על ישראל נמשך, למרות חילופי הממשל בבית הלבן: מנהל השירותים החשאיים האמריקנים, וויליאם ברנס, המקורב לבידן, כבר הביע בפני בנט את חששותיו מהקשרים בין ישראל לסין. עם זאת, המתיחות בין ישראל לארה »ב לא צפויה להוביל לעימות אמתי בעתיד הקרוב. הנשיא ביידן תומך נלהב בברית עם ישראל, וסביר להניח שהנושא לא יועלה לסדר היום של הבית הלבן. ישראל, בינתיים, צריכה להמשיך באסטרטגיית הטיוח שלה, כמו מהלך על חבל דק, שתציב את עצמה בתקיפות בצד של ארצות הברית, אבל בלי לוותר על טיפוח הידידות שלה עם סין.