האם עלינו לסבול חוסר סובלנות? רוני אקריש

לואי אנטואן דה סן-ז’וסט היה ממנהיגי המהפכה הצרפתית ושותפו של מקסימיליאן רובספייר. הוא נולד בשנת 1767 ולמד משפטים, מספר שנים אחר-כך יצר קשר עם רובספייר והפך לבן חסותו (לפי שמועות הוא גם היה מאהבו). בהמשך הוא נהפך לנשיא הקונבנט הלאומי ומילא חלק פעיל בחיסולם של  » ז’אק רנה אֶבֵּר וז’ורז’ ז’אק דנטון « . לאחר מכן הוא נתפס, ביחד עם רובספייר ומספר אנשים אחרים, והוצא להורג ב-28 ביולי 1794 באמצעות גיליוטינה.
בואו ונשמע את הנוסחה המפורסמת שלו: « אין טעם לקוות לשגשוג כל עוד אויבה האחרון של החירות עודנו נושם. עליכם להעניש לא רק את הבוגדים, אלא גם את כל מי שאדיש; עליכם להעניש את כל מי שפסיבי בתוך הרפובליקה ולא עושה דבר עבורה. כיוון שהעם הצרפתי הביע את רצונו, כל המתנגד לו הוא מחוץ לריבון, וכל מי שנמצא מחוץ לריבון הוא אויב »
האם מציאות זו חוזרת לסדר היום ברדיקליות אלימה. מהם, היום, « גבולות הסובלנות? בניגוד ל »סן-זיוסט » אנו יכולים לזכור את חיבורו של וולטר על הסובלנות. הוא נלחם כל ימיו נגד הדת הרודפת והשלטון חסר הסובלנות שהיה בימיו. הוא העלה על נס את חופש המחשבה ויצא בנחישות נגד הכנסייה הקתולית. סלידתו מחוסר סובלנות התבטאה גם במילים בהן נהג לחתום את מרבית מכתביו – « למחוץ את השיקוץ ».
עקרונות היסוד נקבעו במהפכה הצרפתית בהצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789, כדלקמן:
« אין להפריע לאיש על דעותיו, גם לא על דתיותו, ובלבד שביטויו לא יפגע בסדר הציבורי הקבוע בחוק » (סעיף 10);
« התקשורת החופשית למחשבות ודעות היא אחת הזכויות היקרות ביותר של האדם; כל אזרח יכול אפוא לדבר, לכתוב, להדפיס בחופשיות, למעט ניצול לרעה של חופש זה במקרים שנקבעו בחוק » (סעיף 11).
הצהרה זו היא חלק מגוש החוקתיות של הרפובליקה הצרפתית כנגד הצהרותיו של « לואי אנטואן דה סן-ז’וסט ». חופש הדעה והביטוי הן חירויות יסוד, חקוקות בדמוקרטיה בכלל, יש להן כמה השלכות, במיוחד על הרשויות הציבוריות. תחילה הם מניחים את הניטרליות של המדינה ונציגיה מול מגוון הדעות, אלא אם כן הם שואפים, למשל, להטיל ספק, באופן לא דמוקרטי, ביסודות הרפובליקה. זוהי ניטרליות פסיבית. נדרש כבוד לדעותיו של כל אזרח. על המדינה להבטיח בקביעות כיבוד הביטוי הפלורליסטי של זרמי מחשבה ודעות, למשל בחוק התקשורת לכל המדיה.
לאחר מכן עולה הרעיון של ניטרליות אקטיבית של הרשויות הציבוריות. חופש הדעה כולל גם חופש מצפון, ולכן אמונה דתית. כל אדם חופשי להאמין בדת שבחר, מה שמרמז על פועליה ושל ביטויה, בפומבי או באופן פרטי, בצורות שונות. זה משרה חופש פולחן. צרפת, המדינה החילונית, נמצאת בעמדת ניטרליות בכך שהיא מאפשרת ביטוי של בחירות דתיות אינדיבידואליות או קולקטיביות. עם זאת, היחסים בין מדינות ודתות מעולם לא היו פשוטים במיוחד. יש מגוון של מערכות יחסים בין מדינות דתיות למדינות חילוניות ועד לדתות מדינה. מקומה של הדת במדינות נותר מקור חשוב לאי הבנה, אפילו לעימותים.
אם נצמד לחופש הביטוי, חשוב לזכור שיש לו גבולות בחברה דמוקרטית, כי אי אפשר להשתמש בו כדי לערער עליו. זה הפרדוקס של החופש הזה: אז הוא לא יהיה קיים יותר. לסובלנות יש גבולות דמוקרטיים ולחופש הביטוי יש משלו, כפי שנקבע גם באמנה האירופית לזכויות אדם. יש לכבד את הגבולות הודות לפעולות משפטיות מידתיות כדי להימנע, בתמורה, מהטלת ספק בחירויות. הכל קשור, כמובן, באיזון עדין בין חופש לרישיון או חופש וניצול לרעה של החופש. יחד עם זאת, החוק אינו יכול לעשות הכל; הוא חייב להיות מלווה במדיניות ציבורית מתאימה מעבר לאמצעים נסיבתיים, כגון « דה-רדיקליזציה » או מניעת רדיקליזציה.