הבלים וכואבים על נפילת המערב! מאת רוני אקריש

העולם החופשי לא מאמין למראה עיניו. מעצמות המערב צופים בתדהמה במחזות הנוראיים. מעבר לבושה ולבלבול, הגישה של הנשיא האמריקני, בובה ותיקה מאוד מהמפלגה הדמוקרטית, היא שמאתגרת אותנו. האם אנחנו עדיין יכולים לסמוך על ארצות הברית, שבאמצע הדרמות והטרגדיות של ההיסטוריה, נוטשת את בעלות בריתה בזו אחר זו לאחר שתמכה בהן, כנגד כל הסיכויים, במשך עשרות שנים (קוריאה, וייטנאם, איראן, עיראק, אפגניסטן וכו’). השאלה שעולה היא מצד אחד די מעיקה ויותר ממובן מאליה, היא נוגעת כמובן למדינת ישראל ולעתידה. האם איננו מסתכנים עם ידידה שכזו, האם לא נמצא את עצמנו בנתיבי גלות מבישה, בטרגדיה לאומית ובדרמה אנושית ביום מן הימים? כמה ראשי מדינות נאלצו לברוח למדינה שכנה כדי להציל את חייהם או למות תחת כדורי המורדים, רק בגלל שננטשו על ידי « הדוד סם »? כולם היו משוכנעים בתמיכה בלתי פוסקת ובהגנה פיזית וחומרית על ריבונותם הלאומית הודות למעצמת העל האמריקאית. ממשלות המערב נותרו עומדות דום, קפואות במקומן, הן הפכו לחסרות אונים לחלוטין למרות מעמדן כחברים בנאט »ו אך גם כמשרתים המשועבדים לארה »ב. האיחוד האירופי, מצדו, מעיד יותר מתמיד על חוסר המשמעות הגיאופוליטי של עצמו ועל עדותו השקרית כלפי האוכלוסיות שלו. כולם ביחד מראים לנו את הדו פרצופיות שלהם, את בגידתם, את ההבל וריק שלהם ובעיקר את האינטרסים האמתיים שלהם.התשובה בקושי ברורה ונדבר עוד זמן רב בספרי ההיסטוריה על תסמונות סייגון וקאבול, בין היתר. מאז תום מלחמת העולם השנייה, אמריקה לא ניצחה אף מלחמה. וזה לא מחוסר אמצעים או אסטרטגיה טובה, אלא בעיקר מסיבות אידיאולוגיות או פוליטיות פנימיות. הם לא ניצחו בקוריאה שכן בסופו של דבר צפון קוריאה רכשה את פצצת האטום; הם בהחלט לא ניצחו בווייטנאם, כולם זוכרים את הסצנה המשפילה שבה המסוק של צבא ארה »ב חטף בחיפזון את שגריר ארצו ברגע האחרון לפני הגעתו של הווייטקונג. פרישה מבישה למעצמת העל היחידה שנבעטה החוצה, מכנסיים למטה, ממדינה שאליה היא שלחה כמעט חצי מיליון חיילים. ארה »ב הפסידה גם במוקדים אחרים, של מלחמה סמויה כמו לבנון (לאחר איבוד מאות חיילים), סוריה ועיראק. שלא לדבר על איראן, שהנשיא הנוכחי מתעקש להחזיר אותה לשולחן המשא ומתן, בעוד שהאייתוללות מנצלים כל יום שעובר כדי להתקרב יותר ויותר לנשק הגרעיני.אני מניח שממשלת ישראל וצה »ל צפו בתשומת לב כפולה ומכופלת במה שקרה בקאבול, שם, באשמת הנשיא הגריאטרי הזה, תושבי המערב נאלצו למצוא מקלט בשדה התעופה כדי לעזוב את המדינה בחופזה. זה היה בלגן אמתי, בריחה תזזיתית, חילוץ שלא יכול היה להיות מאורגן על ידי מעצמה בדעיכה חברתית-תרבותית מלאה. « אף מעצמה לא יכולה לטעון להתחרות בארבעת תחומי המפתח – צבאיים, כלכליים, טכנולוגיים ותרבותיים – שיהפכו אותה למעצמה עולמית », כתב ב1997 מדען המדינה זביגנייב בז’ז’ינסקי. בשנת 2002, הוקם המרכז ל »הגנה לאומית אסטרטגית » של הנשיא ז’ורז’ בוש שנועד למנוע את הופעתן של מעצמות מתחרות. הרצון להאריך את « האשליה החד-קוטבית » שלאחר המלחמה הקרה ניזון מהתפיסה שארצות הברית עדיין מחזיקה בכל הכלים המאפשרים לה לעצב את העולם בדמותה. אך היום, זה כבר לא « אמריקה שמעצבת את העולם » כפי שכתב מדען המדינה ע’סאן סלמה ב-2005, אלא העולם הוא זה שמעצב מחדש את אמריקה וחושף את גבולות העוצמה האמריקאית. ישראל תיאלץ ללכת בדרך בה בחרה, ללא קשר לדרישותיו של בעל הברית האמריקאי שכבר אינו באמת החבר הבלתי מותנה, אותו כל כך קיווינו. יש בו, יותר מדי, נטייה להתערב בפוליטיקה הפנימית והחיצונית של המדינה העברית. אך ישראל איננה רפובליקת בננות! אני תוהה אם ארה »ב שקלה בכנות את המסרים הדרמטיים שהיא שולחת לכל הפנאטים ולכל הטרוריסטים על פני כדור הארץ. הדוגמה של הטיסה מקאבול תישאר חרות בזיכרון כולם, כיצד חבורה של גברים חמושים, פרימיטיביים שבטיים שבילו את זמנם בלחימה זה בזה, יכלה להפוך את עצמה לאדון של מדינה שלמה תוך ימים ספורים. ארה »ב הוכה על ידי צבא של עלובים מרופטים, ללא ארגון צבאי אמתי: ללא ספק, אויבי הדמוקרטיה המערבית יזכרו את התמונות, המילים, ההתנהגויות, המחשבות של מעצמה בנפילתה. כל הנוגעים בדבר ירגישו בגופם את צמיחת הכנפיים, כולם ביחד יצעקו מה שהווייטנאמיים זעקו במהלך המלחמה: ארצות הברית היא לא יותר מנמר מנייר! אני מתחיל להבין מדוע חלק ממדינות המפרץ העלו את הרעיון לייסד סוג של נאט »ו מזרח תיכוני בינם לבין ישראל כדי להיות אחראיים על ההגנה של עצמם, במידת הצורך. אני מדמיין את חיוכי מנהיגי איראן; שמחים, כמובן, בראותם למה שהם עדים במו עיניהם. איך אנו יכולים לצפות את כניעתם במהלך המשא ומתן על הגרעין בווינה? הם יהיו מאוד לא חכמים לעשות זאת מכיוון שארה »ב נוטשת את בעלות בריתה בזמן הקריטי ביותר, הידעתם! פעם נאמר לי ששמם כהגדרתם: ‘אמריקה’ / « עם הריקה » כעם שאיבד את תוכו, את תוכנו, את מהותו! למרות שהאמת, הכול היה יכול להיות אחרת אם רק העם היה רוצה אחרת! יש במערב המון אנשים טובים וישרים, חסידי המשפט והצדק אך אין עם ישר וטוב, חסיד המשפט והצדק! על כל זה ועל כל אלה אני בוכייה!