הווית ההווה מאת רוני אקריש

בעולם שבו הכל מואץ וצפוי, נראה שהרגע העכשווי אינו מסוגל לעולם לחוות את ההוויה עבור עצמו. האם עדיין אפשר לטעום מן ה »כאן ועכשיו » כדי להרגיש את תחושת הקיים? ואם כן איך? בואו ונראה את ערוצי המחשבה המועילים עם « אפִּיקוּרוֹס » (1), « סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר » (2) ו »גסטון באצ’לארד » (3). אז בבקשה תנשמו ותקרואו.
הערוץ ראשון: נבחר בפשטות מרבית ביחסינו לעולם. זה מה שממליצים האפיקוריאנים, אלופים עתיקים במושג המפורסם « קַרְפֶּה־דִיֶים » ((carpe diem. ביטוי הלקוח מתוך שיר של « הורטיוס » (65 לפנה »ס – 8 לפנה »ס, היה משורר רומי מפורסם), שפירושו המקובל הוא « נצל את היום ». הביטוי מהווה מעין מוטו הקורא לבני האדם לנצל היטב כל יום ויום. על אף שבדרך כלל משמעות המילה carpe היא « הרם » או « לקט », ועל כן גם מקובל הנוסח « קטוף את היום ». בהקשר זה הכוונה במילה היא דווקא במובן מעט שונה של « תהנה מ- » או « נצל את… ». בשירו של הורטיוס הביטוי הוא חלק מהמשפט המלא « Carpe diem quam minimum credula postero » – « נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד ». כשהשיר ממליץ להפיק את המרב מן היום הנוכחי, ולנצל את ההזדמנויות כעת ולא לדחות זאת למועד מאוחר יותר. בעוד « אפלטון » דרש חניכה ארוכה כדי להיות מסוגל להיכנס לאקדמיה, בית הספר שייסד, אפיקורוס מתחילת « מכתבו למנוסאוס » (תחילת המאה ה-3 לפני הספירה) אומר לנו: « אל תשהה את עצמך מלעסוק בפילוסופיה. »
איך?
על ידי ביטול הפחדים שלנו (בזמנו, אלה של האלים והמוות) ומיון הרצונות שלנו כך שיספקו רק את אלה שהן « טבעיים והכרחיים ». זוהי ערובה לבריאות גופנית ונפשית המאפשרת לך לחיות ללא כאב ולהשיג אושר. כי רק נפש שלווה יכולה לטעום את ההנאה הקיימת בכל רגע בחיינו. כמה פסיכולוגים היום אומרים לא אחרת כשהם רושמים למקד את תשומת הלב ברגע הנוכחי מבלי לשפוט את החוויה הנוכחית, מה שהם מכנים « מדיטציית מיינדפולנס ». (Mindfulness), או בעברית מודעות קשובה, היא תרגול שמבוסס על הפניית תשומת לב מודעת ומכוונת לרגע הנוכחי, מתוך גישה של פתיחות, קבלה והיעדר שיפוטיות.
« יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות ». (דלאי לאמה)
אבל הפילוסופיה הזו אולי נראית מחמירה מדי. אז נוכל להעדיף דרך שנייה, אנרגטית יותר, הדורשת רוח חסרת דאגות: ליהנות מכל רגע על ידי השגת הרגע כריכוז של ההכי טוב וההכי יפה שהעולם יכול להציע. זו הגישה של דון ג’ובאני באופרה של מוצרט שקירקגור העריץ. כפי שהפילוסוף הדני מסביר ביצירתו הגדולה « או-או » (1843), יש « שלב אסתטי » בקיום המאפשר מערכת יחסים חושנית גרידא עם העולם. עם זאת, דון ג’ובאני מגלם בצורה מדהימה את השלב הזה מכיוון שהוא מכיר אך ורק את הרגע, חייו הם « תוספת של רגעים » בלבד. מעיד על כך הלחן השני של עוזרו « לפורלו », המצהיר, באמצעות מספר רב של תווים מוזיקליים, « רשימת הנשים שפותו » על ידי אדונו. ואם הוא לא מתחבר לאף אחת מהן, זה מפני שכל אחת מסמלת עבורו « כל הנשיות ». כדי לנצל את הרגע, די יהיה לאמץ את הגישה הזו של, כביכול, נעורים נצחיים, אשר הופכים את מה שכל יום מציע לנו כמחדש, כמשמח את סקרנותנו.
נותרה דרך שלישית שנשענת יותר על התבונה בתפיסתנו ובאהבתנו את « דייקנות » הזמן.
הוא זה שתיאר גסטון באצ’לארד ב »האינטואיציה של הרגע » (1932). כנגד הפילוסוף « הנרי ברגסון », שרואה ברגע « הפסקה מלאכותית » של זמן ואשר מוכיח שאין תודעה ללא « משכיות » (הזמן), הפילוסוף הצרפתי המפורסם, של המדע, טוען להיפך מברגסון, הרגע הוא המציאות היחידה ושעבור התודעה, « יש בעצם רק אינות שהיא ממשיכה. » אך איך נוכל לתפוס את ההווה אם הוא כל הזמן בורח? על ידי התבוננות בחידוש, במה שנראה שחוזר על עצמו. כדי לתפוס ולאהוב את הרגע, באצ’לארד מזמין אותנו לתרגל « ניתוחי קצב », כלומר לבחון את « מקצבי החיים לפרטי פרטים » כדי « לשמח ולהאיר את האמביוולנטיות שפסיכואנליטיקאים מגלים בנפשות בעייתיות ». הרגע, רגע קטנטן, הוא חמקמק אובייקטיבית אך הוא איננו חסר טעם. למי שרוצה להגביל את עצמו אתו, הפילוסופיות הנהנתניות, האקזיסטנציאליסטיות או הרציונליסטיות מציעות עצות חשובות.
תלוי בנו !
1) אֶפִּיקוּרוֹס (341 – 270 לפנה »ס) היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה המתמדת לעונג ההוויה ולשלוות נפש – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד פילוסופיה, טיפוח חברויות, שמירת הבריאות, הימנעות מכאב וצער ובפרט מתוך שליטה בהשתוקקויות וכן באמצעות כל דבר שהפרט מוצא כמהנה בעבורו ובתנאי שהוא לא עתיד להזיק לו או לאדם אחר.
2) סרן קיקרקגור היה סופר-פילוסוף דני שחי במחצית הראשונה של המאה ה-19. משנתו היוותה מקור לזרם המחשבה האכסיסטנציאליסטי; עיקר משנתו היה הדיון בפער בין אפשרויות הבחירה החופשית של האדם ובין בחירתו. לטענתו, רק כאשר אדם מימש זכות בחירה זו הוא מימש את קיומו.
3) גסטון בשלאר (בצרפתית: Gaston Bachelard;‏ 27 ביוני 1884 – 16 באוקטובר 1962) היה פילוסוף צרפתי. עיקר תרומתו הייתה בחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בשלאר הניח את היסודות לניתוח הקשיים של תורת ההכרה (Obstacle épistémologique) אותם כינה « השבר ההכרתי » (Rupture épistémologique). בשלאר היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים אחרים כגון מישל פוקו, לואי אלתוסר, ז’אק דרידה …