המסכים המסיחים את הדעת – רוני אקריש

ללא ספק, לאור התפתחות המסכים הקטנים והגדולים והאבולוציות המוצלחות יותר או פחות, הכול ניזון מתמונות האינטרנט. חומר הגלם בו חותכת התקשורת החדשה את נאומיה הוא כבר לא בדיוק המידע, אין רצון לחשיבה, לניתוח, לידיעה מאומתת אולם בעצם להיות שקוע אך ורק ברגש סוחפני.רגש בלעדי!החדשות הן לא יותר מאשר העילה ליצירה רגשית. לא סנטימנט טבעי, ספונטני, אלא סנטימנט ממוכן. הוא הופך לתוצאה של המידע המחושב מראש והמופץ בכוונה תחילה. האם לא בציניות רבה התקשורת מנגנת על המצפון הרגשי כשהיא מסורה כל כולה לקידום עצמי בזכות ה »רייטינג » הכפייתי? ללא ספק, איך לא להתרגש לנוכח התמונות הללו של רעידות אדמה, בתים שנהרסו על ידי סופת ציקלון, ילדים מאוימים על ידי חיילים, יצורים שמתים מרעב, מהגרים מותשים שנתקעו על חוף הים, אפילו טבעו לאחר התהפכות הסירה שלהם, כל אלו ממלאים את מסכינו כל היום במטרה מכוונת? היזהרו מנאיביות, מטוב לב אנושי המובל שולל: אין שום דבר תמים בתמונות הללו! הן בהחלט מזעזעות אך הן תוזמנו כדי להחליש את נמעניהן, נועדו להגביל את הדעת, ליצור הפרעות כפייתיות, לרוקן את קהל מכל תובנה בינתי, תמונות המסוגלות לפורר את המוחין של האנוש. הן מסבות את המידע הדרוש, הן פועלות כחומר ניקוי נגד כל סיכויי החכמה והרציונל. אי לכך, נכויות סינפטיות וניוון נוירונים מיוצרים בשרשרת אין סופית לשמחתם של אנשי בלי יעל.במדיה מאמינים שלווי ומעקב אחרי התמונות לא יכול להיות על בסיס הדעת והחשיבה, אלא אך ורק דרך הזעם, הכעס ובקיצור, ההתאוננות. כלומר: עוד ועוד אמוציונאליות! בחובת ההתאוננות, אנו לא מצליחים להתנתק מגיהינום האמוציה. אמצעי התקשורת הללו רואים את האינטלקט כאויב, המסוגל לחסל את המפעל המסחרי שלהם. כלוא באמצעי התקשורת, בעול הסרסור, הרגש, שמטבעו הוא טהור לחלוטין, מזנה את עצמו על מדפי הסחר במיקוד לא קשוב, ללא חיים פנימיים מקבילים. הוא מוזמן להישאר דבוק למסך, מחוץ לאגו שלו, כי אם היה הופך לממוקד אינטלקטואלי, אם היה משתחרר מכבליו, הלקוח היה לוחץ על כפתור העצירה, הוא היה בורח מזרם התמונות והצלילים כדי לחזור לעצמיותו, לחשוב ולגבש עמדה משוחררת. הוא כבר לא יהיה לקוח אלא אדם חופשי. הוא היה מתחיל לחזור לעצמו, קצת כמו ‘רנה דקארט’ בתחילת המדיטציות המטפיזיות -1641-. תשומת הלב תחזור למקומה הטבעי, אל תוך האני העצמי שלי. ההתבוננות יכולה לצמוח רק מניתוק מוחלט מאחיזה בתמונה. הספיריטואליזם הצרפתי, מ’מיין דה בירן’ (1766-1824) ועד ‘אנרי ברגסון’ (1859-1941), עשה מן המיקוד, מן התוכיות שלנו, לאווירת החיים הפנימיים ובמילים אחרות, לחופש אמתי. מבחינה אטימולוגית, המילה « אקסטזה » מגדירה את המצב של היות מחוץ לעצמך, המדיה העכשווית שמצטמצמת בתמונה ובסאונד מובילה להפיכת הדפוס הזה: תשומת הלב הנדרשת רחוקה ממה ש’מיין דה בירן’ קיווה בהקשר זה, האקסטזה היא ילדותית, מרוקנת את הנושא מכל החיים הפנימיים, הופכת אותו למסך הקרנה של רצף אינסופי (« העיר והמסך ללא הפסקה »). אנו מזהים כאן את « האינסוף הרע » שהואשם בתחילת המאה ה-19 על ידי ‘גיאורג’ וילהלם פרידריך הגל’ בהיותו רק דימויים ורגשות.הציווי מוטל על כל המדיה האורקולי: במקום להאיר, להעיר את התבונה, הם רוצים לפתות, לעלוז, במובן העמוק של הפועל, כלומר להקסים, להסיט. עם הפועל קסם יש שתי משמעויות: לפתות (« גברת, את מקסימה ») לרמות (« אדם מכושף »). ‘רגש תקשורתי’ הוא מעין חטיפה שמסיטה את הלקוח מן הדרכים הרגילות של הרוח האנושי, איפה שבאופן טבעי חשיבת הרגש לא הייתה מכוונת אותנו. ‘רגש תקשורתי’ מדכא את השכל הישר, במילים אחרות את דרכה הנורמטיבית של הישות החושבת, « הדבר המשותף והטוב ביותר בעולם », כתב דקארט (1637) בהקדמה ל »מאמר על המטודה », הדבר המגדיר את ה’אנושות’.השכל הישר, שם נרדף לתבונה, שוכן בכל אדם, מבדיל את המין שלנו מן החי. זהו הפרינציפ האנושי. ועכשיו, בידיהם של אינטרסים מסוימים, טכנולוגיות מדיה מודרניות הפועלות כך שהשכל הישר הזה, הנורמה האנושית, לא יוכל עוד להיות ולהתהוות. מייבשי מרחב המחשבה, היצורים שמתמרנים את הרגש מזהים אך ורק את עצמם. זו המטרה שלהם, הסיפוק העצמי היחיד שלהם! האלפא והאומגה, נקודת ההתחלה ונקודת ההגעה, של גישה תקשורתית מסוג זה. אמצעי התקשורת הללו משתמשים בסנטימנט הומניטרי כדי למנוע מבני דורנו להפוך לאנושיים באמת – לנטוש את הזרימה הקסומה של הכת, לברוח למקום אחר כדי להשתמש טוב יותר בתבונה שלהם. אנו אומרים שהשכל הישר מגדיר את האנושות, על ידי ביטוי הרגש, המוח הביקורתי והנפש החושבת, על ידי יישום מיטבי של הטוב. בניגוד למה שמלמד אותנו ‘דקארט’ לגבי האוניברסליות של השכל הישר, איבוד הנורמטיביות שובר את הקשר בין שלושת הנתונים הללו. הרגש, בשימוש התקשורתי שלו. כשאני אומר איבוד הנורמות, אני רוצה לאומר איבוד האנושיות. ההפך מחרות הוא קונפורמיות! אמצעי התקשורת מוליכים לאיבוד האישיות, הרוח האנושי, כדי להחדיר את הקונפורמיזם, את האחידות השטוחה של בני אדם מרוקנים ממידה בקרנית, משועבדים לרפלקס הדבקות במסרים שקטים המועברים דרך הדימויים.