החירות לחשוב אינה ניתנת לאדם מתוקף טבעו. היא איננה מתנה שמגיעה מן השמיים, אלא מאבק שאדם חייב לנהל מול כל מה שמבקש לעמעם את תודעתו: ההרגל, הפחד, העצלות, הסיפורים המוכנים מראש, הדוגמות המגישות אמת סגורה עוד לפני שהתמודדנו עם שאלותינו-אנו. בגילי אני מבין יותר מתמיד עד כמה המאבק הזה קשה. לחשוב איננו טיול מוסרי ואיננו תרגיל אינטלקטואלי. לחשוב פירושו לבגוד בוודאויות של אתמול, לנתץ את שרשראות המובן-מאליו, לסרב להשתחוות לאלילים חדשים בדיוק כפי שאיננו משתחווים לישנים. זהו מאבק בעד מרחב פתוח של תודעה חיה ונגד ההיצמדות המפתה של החשיבה המצומצמת, המותנית, הדוגמטית.
איש אינו נולד « רדוקציוניסט »; הוא נעשה כזה. זוהי מחלה של תבונה מוחלשת, עיוות של יכולת ההבנה שעה שהיא מסרבת להביט במורכבותו של המציאות. הרדוקציוניסט מקלף, מצמצם, מכווץ, ומשוכנע שהאמת מסתתרת תמיד בפרט הזעיר ביותר. אולם אין זו חתירה לאמת אלא פחד. שכן המציאות מרטיטה את האדם בריבויה ובסתירותיה, והאדם בעל האופק המצומצם מחפש נחמה ולא הבנה. הוא מעדיף גרסה דלה של העולם על פני גרסה אמיתית. נדמה לו שכיוון שהקטין את התמונה, השיג הבנה. אך צמצום איננו הבנה. צמצום פירושו לקטוע את העולם כדי שייכנס לכלים קטנים, כאילו היה נהר שניתן לכלוא בתוך כוס ולהכריז עליו כקניינו של שותה המים.
לצדו של הרדוקציוניסט עומד הדמות המוכרת לא פחות: האדם המותנה. זהו אדם שאיננו פשוט, הוא מאולף. הוא איננו חושב אלא משנן. המסגרות שלו ניתנו לו מבחוץ: סיסמאות, רפלקסים אינטלקטואליים, דעות מוכנות. הוא מדמה לחשוב, אך למעשה הוא מתופעל. הוא נע בעולם עם מכלול של תגובות אוטומטיות: זעם מתורגל, תודעה אקטיביסטית, ודאות אידיאולוגית. הוא משוכנע שהשיפוט שלו שייך לו, אך אינו יודע שהמחשבה המדברת בתוכו אינה שלו. האדם המותנה הוא הבן-הממושמע של תקופתו: צייתן, קולני, צפוי. והוא אינו תופס שהשתייכות לתקופה איננה חשיבה חופשית. חשיבה אמיתית מתחילה רק ברגע שבו האדם מעז לעמוד בניגוד למה שהזמן דורש ממנו.
אך הדמות המסוכנת מכל אינה הרדוקציוניסט או המותנה: זהו הדוגמטי. הדוגמטי אינו רק מצומצם ומותנה, הוא חמוש. הוא מאמין שהאמת בבעלותו, כאילו הייתה כלי נשק. אין בו סקרנות, אין בו הקשבה, אין בו ספק. האמת שלו איננה מסע אלא רכוש. ומכאן ואילך כל מחלוקת בעיניו היא חטא מוסרי, כל שאלה, חילול הקודש. הדוגמטי אינו מנהל דיון אלא חקירה; הוא אינו מבקש לשכנע אלא להוקיע. בעיניו, כל אדם החושב באופן עצמאי מהווה איום על האימפריה של ודאויותיו. זו איננה סגירת התבונה בלבד, זוהי סגירת הנפש כולה. הדוגמטיות מופיעה כיום בכל מחנה: ימין ושמאל, דתי וחילוני, קהילתי וזהותי. אין לה צבע קבוע, יש לה תפקיד: להעניק ביטחון לשבויים של פחדם.
מול שלוש הדמויות הללו של עבדות רוחנית, החשיבה החופשית אינה לובשת מדים. אין לה אסכולה, אין לה מחנה, אין לה שיוך. היא בראש ובראשונה תנועה נפשית. היא מחווה: מחווה של קריעה, של התפכחות, של אומץ לעמוד מחוץ לשורה. לחשוב בחופשיות פירושו להסכים להיות לא מובן, להיתקל בהתנגדות, להיחשב כמי שמערער את הסדר. האמת איננה מצב אלא מהלך. מי שחושב באמת מאבד את עורותיו הישנים וצומח לתוך מרחב שלא הכול מוכר בו. הוא מסכים לקחת את הסיכון שבצלילות הדעת בעולם שמעדיף אגדות נוחות. הוא מסרב לסיפורים השבלוניים שמחליפים בדיקה בעמידה דוגמטית, מסרב לנוחות של אידיאולוגיות המספקות תחושת קוהרנטיות מדומה, מסרב לנרטיבים קורבניים המשחררים מאחריות. החשיבה החופשית יודעת שהיא גורמת לאי-נחת; היא יודעת שהיא מסירה מסכות; היא יודעת שהיא חותרת תחת השקט המזויף. החירות האינטלקטואלית תמיד עולה במחיר.
במסורת העברית, החירות איננה עיקרון פילוסופי מופשט. היא ניסיון חי, מעבר, הפיכה פנימית. יציאת מצרים היא דגם: לא אירוע היסטורי בלבד אלא מפת דרכים קיומית. לצאת מבית עבדים פירושו לצאת מכל עבדות: עבדות של פחד, של הרגל, של חשיבה סגורה. אקסודוס פנימי הוא יציאה מתמדת מן המובן-מאליו. הוא דרישה לראות אחרת, ללכת אל הלא-נודע, להעז לשאול מחדש. המחשבה החופשית היא יציאה מתמשכת; לא התיישבות אלא תנועה; לא מקדש אלא מסע. היא מסרבת להיות רכושו של שום מחנה.
מוזר לראות עד כמה דור הטוען כי השתחרר מכל סמכות מתמלא ברדוקציוניסטים, מותנים ודוגמטיים. הרשתות החברתיות הן שיקוף של התופעה: כל דעה מועלה למדרגת אמת מוחלטת, כל סטייה מנורמה הופכת לפשע מוסרי. איננו מתווכחים, אנו מסתדרים בשורות. איננו חושבים, אנו מצטטים. השוק הציבורי הפך לקלחת של הזדהויות אינסטינקטיביות. שלוש הדמויות, המצמצם, המותנה, הדוגמטי, משתלבות זו בזו ויוצרות חברה שאינה סובלת מורכבות, חברה שמבלבלת בין פשטנות לבין אמת. בחברה כזו החשיבה החופשית הופכת לעמדה חתרנית.
נגד כל זה נדרש לשוב אל המחווה העתיקה ביותר: השאלה. ה »למה? » הילדותי, שעליו דיברתי לא פעם, הוא שורש הפילוסופיה. לא ה »למה » המחושב של תיאוריה, אלא ה »למה » המערער על עצם המבנה, על המשמעות, על התכלית. שאלה כזו אינה מתיישבת לעולם. היא מפרה את השקט, שוברת מוסכמות, פותחת נתיבים שלא הכרנו. היא הדלת שבאמצעותה נכנסת החירות.
להיות פילוסוף פירושו לשמור על הדלת הזו פתוחה. לא להתמסר לידיעות חתומות אלא להישאר נאמן להתפעמות הראשונה, לזעזוע שמונע מהנפש להפוך למנגנון. פילוסוף איננו בעל האמת אלא בעל התעוזה. הוא בוחר באי-נחת על פני שקר נוח, בבדידות הדעת על פני חברותא של קלישאות. הוא מעדיף חירות מדממת על פני הבטחה של שקט מזויף. הפילוסוף הוא זה שמסרב להיעשות חלק מן העדר.
החשיבה החופשית היא אפוא מאבק מתמשך. מאבק נגד רדוקציוניזם שמצמצם את העומק, נגד התניה שמרדימה את התודעה, נגד דוגמטיות שמבטלת את עצם האפשרות של דיאלוג. אין זו פריבילגיה של האליטה אלא צורך אנושי בסיסי. שכן אדם יכול לשרוד בלי חשיבה חופשית, אבל אומה אינה יכולה. עבדות הרוח קודמת לעבדות הפוליטית. כל עריצות מתחילה במחשבות לפני שהיא מופיעה בחוקים.
לכן עלינו להגן על אותו מרחב פנימי שבו האדם יכול עדיין לעמוד זקוף, לשאול, לפקפק, להבחין ולהתנגד. מרחב שבו הוא יכול לשמר את מה שמייחד אותו: את היכולת שלא להיכנע, שלא לחזור על דקלומים, שלא להחליף מחשבה חיה בתגובה אוטומטית. החשיבה החופשית היא לא עמדה אלא נאמנות, נאמנות למה שהאדם נושא בתוכו כצליל ראשון וגבוה, נאמנות לניצוץ שבזכותו הוא אינו בר-כיבוש. היא האמנות של השארת הסדק פתוח, הסדק שדרכו נכנסת האנושיות. כל עוד הסדק קיים, שום עבדות איננה מוחלטת.
© 2025 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות