אנחנו אזרחי העולם הפסקנו לחשוב על מלחמת עולם כעל אפשרות ממשית ביבשות שלנו, כאירוע שעלול לפרוץ פנימה ולשנות את מהלך חיינו. מצד אחד, חווינו כמה דורות של שלום מאז 1945, והסכסוך ביוגוסלביה לשעבר התפרש כתגובת נגד לנפילת חומת ברלין ולא כמלחמת כיבוש, הדומה להתקפותיו של נפוליאון או היטלר. מצד שני, נטינו לאמץ את נקודת המבט של עמנואל קאנט על ההיסטוריה, לפיה שלום הוא המציאות הנורמטיבית, האופק אליו נוטים משטרים דמוקרטיים, בעוד שהמלחמה היא מצב של חריגה זמנית. האם פלישת רוסיה לאוקראינה תעמיד בספק את החזון הנבואי הזה? מימי קדם ועד ימינו שלושה עידנים של מלחמה הופיעו זה אחר זה: הערים העתיקות חששו מפיצול פנימי וממלחמת אזרחים; המודרניות נשלטה על ידי קונפליקטים בין מדינות לאום; והמאה ה-20, עם הטוטליטריות, השואה והשימוש בפצצת האטום, התאפיינה במעבר לקיצוניות. האם יש לחשוש ששלושת העידנים הללו יתמזגו? מה שבטוח הוא שבמאה ה-21, מלחמות אינן מתחילות בהכרזה רשמית ואינן מסתיימות בשביתת נשק או בהסכמים המשרטטים את הגבולות. אני לא יכול שלא להצטער בעצמי, זה כאילו הסיפור הולך לאחור, בואו נשים את התובנות שלנו בצד, בואו ננסה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית. המאה ה-21 נפתחה עם התקפות ה-11 בספטמבר, ומעשי האלימות והברבריות רחוקים מלהיעלם מן האופק, הם לבשו צורה של טרור או מלחמת אזרחים. מאז 2001 ראיתי במלחמה אסימטרית סוג של נסיגה מאלימות מלחמתית קלאסית. אפילו חשבתי שהעימותים הבין-מדינתיים המסורתיים נעלמו, שיהיו רק קבוצות של יחידים, מאורגנים יותר או פחות, המאיימים על השלום בפעולות טרור, תוקפים אזרחים ומעוררים נגדם מבט זועם של דעת הקהל הבינלאומית. בקיצור, הם יהיו נידונים לכישלון.אך כאן ועכשיו יש לנו שוב טורים של טנקים והפצצות, חיילים במדים, צעירים שלא מבינים כל כך וגנרלים ששולחים אותם לטבח. חשבתי שהדף של המאה ה-20 פשט צורה ולבש צורה חדשה. ידידי, אתה מאמין בעצמך, אתה רציונלי ומתון בניתוחים שלך, אתה מדמיין שאתה מחנאי על האי של אמונה בטוחה, ותמיד השלית את עצמך באשליות! אתה מאמין שההיסטוריה נעה לעבר שלום, שלום תמידי. אבל השלווה הארורה שלך היא של בתי הקברות, אתה לא רואה את זה? חזור ליוונית העתיקה, מצא את הקולות שהועלו לפני לידתה הסוקראטית של הפילוסופיה, ותשמע את חוכמתו המרה של הרקליטוס: « פולמוס, סכסוך הוא אב כל הדברים ». זה היה נכון לפני 2500 שנה זה עדיין נכון היום!ההיסטוריה היא סדרה כאוטית של קונפליקטים וטריפות, היא לא יותר מונחית לקראת מימוש הקדמה מאשר לקראת ‘הערב הגדול’, מושג כיאזמי שבסוף המאה ה-19 מבטא תקווה למהפך פתאומי ורדיקלי של הסדר החברתי הקיים. יום הדין האחרון, ההיסטוריה לא הולכת לשום מקום, וכולנו מובטחים ללילה. אם נטיל ספק באמת הטראגית הזו, נישאר תקועים בנוחותנו כבורגנים מערביים המאחרים את המועד, הרדומים בהרווחתנו, כי אלכסנדרונים אנו: משקיעת ערינו, אנו מתענגים על ההדר. הטיטניק התפרק, לוקח מים, אך כולם ממשיכים בחגיגיותם. אנו דומים לתושבי מצרים בסוף האימפריה הרומית, כשהם נהנו מהשעות האחרונות של הציוויליזציה ההלניסטית הגדולה, כאן אנו עומדים בפני מערב חסר נשימה שבו עמים משתעשעים בלב ליבה של הדקדנס ואנטרופיה הציוויליזציה.כאשר ההחלטה לצאת למלחמה מתקבלת על ידי עריץ שאינו סובל מההשלכות הישירות של מלחמה, היא מתבצעת בכובד ראש, תוך התעלמות מדעת האזרחים ומהסבל הקונקרטי שייגרם להם. ואז, אני מזכיר לכם שהחוקה הרוסית תוקנה ב-2020 כדי לאפשר לפוטין לרוץ שוב ב-2024, ואז ב-2030, ששלטון של שלושים ושש שנים מובטח לו, שיריביו מתים או כלואים כמו נבאלני, שהעיתונות נשלטת, שמאז 2007 « החוק נגד קיצוניות פוליטית » מאפשר להעניש כל ביקורת על הממשלה, שפוטין יצר משמר לאומי ושביטחונו האישי מובטח על ידי 5,000 אנשי ‘קבוצת וגנר’. ללא ספק אני מאמין שזה הכוח שלו לזמן נתון אך לא לעולם, במציאות, אלו הם חולשותיו. במדינה שבה ההיגיון של העריץ לבדו חל, לא ניתן לעשות שימוש פומבי בחופש הביטוי והתנועה… אך אין בה תועלת מן האורות והידע של אחרים, ההיגיון אינו מתחדד בחילופי טיעונים, הוא מתייבש, מתעצם ומסתיים בהזיות ובהרס עצמי. המחיר של התמיהה הזו הוא, אבוי! דמעות ודם שישפכו בדרך!!פרידריך ניטשה עזר לי להבין: יש הרואים בעולם מקום של דיאלוג בין אינטליגנציות להוטות כדי לשפר את המצב ולקדם את האנושות באמצעות מדע ופילוסופיה… בכל זאת הסתכלו על ההשלכות, חופש הביטוי שאתם מתלהבים ממנו, איך הוא השתנה במרחב הציבורי. כולם מגלמים את האדם התרבותי, לכל אחד יש דעה משלו ברשתות החברתיות, בעיתונות, ברדיו, בתוכניות אירוח. יש לנו את המחזה המזעזע של המונים מפטפטים שמשתכרים מדעותיהם הקטנטנות, המחסנים את עצמם ברעלים של אמונות אבסורדיות ושגויות. תראו אותם, ההמונים הדמוקרטיים שלכם מאז תחילת המלחמה. מה הם עושים? הם מציעים זה לזה רגשות ומעודדים זה את זה מבחינה רגשית! הוי! כמה חזקים ואמיצים הם האוקראינים האלה! הזקנים שעומדים מול הטנקים, התלמידים שמכינים בקבוקי תבערה! ולודומיר זלנסקי הגיבור האצילי המדבר מדם לבו! הפצצה, גבירותי ורבותי, הפצצה, האם היא יכולה ליפול על תל אביב, או אולי על חיפה, אם במקרה ההתאמה הבליסטית הייתה מותאמת בצורה גרועה? אה, אנו אנשים קטנים, יקרים, אנו לא ממש מזדעזעים כשהצאר פוטין מטיל עוד פצצה משלו על מריופול! כל כך הרבה רגשות קטנות ומחשבות אומללות. אני מנבא לכם: עוד מאה של פייסבוק וכו’, וכל המילים, כל התמונות, צרור של קלישאות, יסריחו ויזהמו כל מרחבנו, עוד פגיעה ב’אקלים’. ובינתיים הטנקים מתקדמים…שומעים אתם?
הסיבוב ה 3 קרב ובא…!! מאת רוני אקריש
