אני נותר המום, פעור פה, לא מן העובדה הגולמית שאומרים « שנה טובה 2026 », אלא מן המבט הכוהני כמעט שבו הוגים זאת. כאילו « 2026 » איננה נקודת ציון אזרחית פשוטה, מוסכמה נוחה לחתימה על חוזים ולמילוי טפסים, אלא ליטורגיה אינטימית, טבילת נשמה, דרך לומר: « הביטו, אני שם, אני שייך, אני כמוכם. » באותו רגע הברכה חדלה להיות ברכה: היא נעשית תג. כרטיס חבר. חותמת של התאמה.
והדבר המצחיק ביותר, מצחיק במובן הטרגי, זה שמעלה צחוק צהוב, הוא שאותם אנשים משוכנעים שהם מודרניים בעוד שהם רק משכפלים. הם חושבים שהם בוחרים בעוד שהם רק מסתדרים בשורה. הם מדמים שהם « פתוחים » בעוד שהם רק מתכנסים אל הנוחות, כמו מכשירים המחפשים את הרשת החזקה ביותר. העולם אומר « 2026 », הם עונים « אמן », וקוראים לזה חירות. זו איננה חירות: זהו הנוחות של מי שכבר לא נדרש לשאול מי הוא?
אבקש שיבינו אותי היטב: לחיות עם לוח אזרחי איננו, כשלעצמו, בגידה. סין משתמשת בלוח הגרגוריאני לצורכי המדינה והכלכלה, ובו בזמן שומרת קצב סמלי אחר. העולם הסלאבי מציין את הראשון בינואר, וחלקו שומר עוד, מכוח הזיכרון ה »יוליאני », גם « ראש שנה ישן ». תרבויות יודעות היטב כיצד להעמיד יחד כלי מעשי ושעון פנימי. דווקא משום כך: אצלנו הסכנה איננה עצם קיומו של לוח אזרחי, אלא מחיצתו של הלוח הפנימי. כשהכלי חדל להיות כלי ונעשה נשמה. כש »2026″ איננה עוד מספר, אלא כניעה.
כי « 2026 » לא ירד מן השמיים. הוא בא ממקום מסוים, יש לו יוחסין, כוונה, היסטוריה. זהו מניין שנולד בעולם נוצרי לטיני, « Anno Domini », שעוצב בקוויו הכלליים במאה השישית כדי לשרת חישובים כנסייתיים, ואחר כך כוּון מחדש במאה השש עשרה ברפורמה גרגוריאנית שנועדה לתקן את ההחלקה של ה »יוליאני ». כל זה הוא לשון של ציוויליזציה, ואין צורך להזדעזע ממנו כאילו היה כפירה. מה שמגוחך הוא השימוש התמים והמרוצה שעושים בו רבים משלנו: הם נזרקים לזרועותיו של לוח שאין להם מושג על מקורו, על הגיונו, על תנאיו ועל השלכותיו, ומנופפים בו כהוכחת עליונות. אותם בחורים בולעים את הגלולה בלי לקרוא את התווית, וקוראים לזה « שייכות לעולם ».
אך השערורייה האמתית איננה שהם אינם יודעים מהו הלוח הגרגוריאני; השערורייה האמתית היא שהם נטשו, מבפנים, את הלוח העברי, ואינם מודדים אפילו, מתוך בורות גרידא, מה נטשו. שכן הלוח העברי איננו פינה אקזוטית קטנה, קישוט לנאום בר מצווה או פולקלור של תפוצות ליהודים אבודים. זו אדריכלות מחשבה. פדגוגיה של זמן. משמעת של זיכרון. דקדוק של משמעות. כל חודש, כל חג, כל תקופה, הם שער לעולם של דעת: תורה, נביאים, הלכה, מדרש, היסטוריה, מחזורי אדמה וחקלאות, תודעה לאומית, אחריות מוסרית. הזמן שם מיושב: הוא איננו רק מה שחולף, הוא מה שמלמד.
ומה אנחנו רואים? רוב עצום, רוב מכריע, שוקע בליקוי ובאוזלת יד שאין להן שם. לא טעות נסלחת, לא חוסר טכני בלבד, אלא בינוניות המונית, נוחה, כמעט מתריסה. רוצים « להיות יהודים » בלי ללמוד. רוצים מסורת בלי עיון. רוצים זהות בלי ארץ. רוצים עם בלי לשון שמעמידה אותו זקוף. רוצים ריבונות בלי זיכרון. ואז מתפלאים להיות חולים כרוניים, הפכפכים, וסאליים של אופנות, של צווים מבחוץ, של זעמי ייבוא, של שיפוטים מוכנים מן המדף.
זהו המנגנון: עוזבים לוח שהוא ספר, עם פרקיו, פירושיו, מאות שנות תבונתו, ונאחזים במספר שאין להם מושג מה מקורו. ואחר כך מברכים את עצמם על הוויתור כאילו היה ניצחון. העולם אומר « שנה טובה », והם חוזרים « שנה טובה » בלהט של משרת קטן; הם חושבים שהם משתלבים, והם נמסים. הם חושבים שהם מבוגרים, והם מנותקים. הם חושבים שהם אוניברסליים, והם תפלים.
אני כבר שומע את המוסר הפושר: « אבל אפשר לחיות עם שני לוחות. » בוודאי. אפשר לעבור בעולם עם שני לוחות שנה, אבל לא עם שני לבבות. אפשר להשתמש בלוח האזרחי, אבל אי אפשר להפקיד בידיו את הנשמה. אפשר לומר « שנה טובה » כמו שאומרים « שלום », אבל אי אפשר להפוך את « 2026 » למעשה שייכות, לטקס התאמה, למנחה קטנה לאל הנורמליות.
הסימפטום האכזרי ביותר הוא התגובה כשמזכירים את התאריך הפנימי. די במחווה אחת, אחת בלבד, כדי לסדוק את התפאורה: לומר את הזמן בעברית. שם הכול מתערער. מהססים, מחייכים, מחפשים, אומרים « אה כן, גם… », « גם », כמו שאומרים « גם » על סבתא שמכבדים בנימוס אך כבר לא מקשיבים לה. ושם בדיוק הגלות נראית לעין: כשהעיקר נעשה טפל, כשהמקור נעשה נספח, כשהעבריות דורשת מאמץ בעוד שהחוץ זורם מעצמו.
אני לא דורש שיעזבו את העולם. אני דורש שיפסיקו להתמוסס בתוכו. אני לא דורש לשרוף את הלוח האזרחי. אני דורש להשיב את הלוח הפנימי. כי עם שאינו יודע עוד לספור את עצמו, סופו שאינו יודע עוד לספר לעצמו. עם שאינו יודע עוד לומר היכן הוא בזמן, סופו שאינו יודע היכן הוא בהיסטוריה. וכשההיסטוריה נסוגה, נותרות רק רפלקסים, סיסמאות, חיקויים: זהות פני שטח, פגיעה לכל רוח, ממהרת להתנצל על עצם קיומה.
לכן כן: צריך לבחור את המחנה, לא נגד העולם, אלא נגד ההתמוססות. לא נגד « 2026 », אלא נגד הקולוניזציה הפנימית. לא נגד השימוש האזרחי, אלא נגד הוויתור הסמלי. המודרניות איננה פשע; העצלות כן. ההשתלבות איננה אשמה; המחיקה כן. והשקר הגדול מכולם הוא לקרוא « פתיחות » לאותה כניעה שמתחפשת לנימוס: לוותר על הבנה כדי לזכות בשקט.
והתרופה איננה הירואית. היא זעירה, כמעט מגוחכת, ולכן מכריעה: להשיב בעלות על הזמן. ללמוד מחדש את הקצב. לקרוא בשמות לחודשים. לומר את התאריך העברי כפי שאומרים את השם הפרטי. לא להיות גרים בנחלתנו. כי מי שמשיב לעצמו את זמנו, משיב, במוקדם או במאוחר, את קולו. ומי שמשיב את קולו מפסיק להתחנן על הרשות להיות ולהתהוות.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved