גל אדום: הניצחון של דונלד טראמפ גדול, בלתי ניתן לערעור ופופולרי. אמריקה רוצה את טראמפ כנשיא, לא רק את אמריקה של הגברים הלבנים והימין הקיצוני. הכל מוכיח זאת – תוצאות הבחירות, כיבוש מדינות הסווינג או אפילו « השתלטות » של הסנאט: זהו היפוך של מפת הבחירות האמריקאית שהתרחשה, חושף פנים פוליטיות חדשות של « העם » שחוצה את מוצא אתני, מגדרים, שכבות חברתיות וגילאים. ביום שלישי הזה, למעשה, הצביעו לטראמפ לבנים, היספנים, אפרו-אמריקאים, גברים ונשים, עובדים ומנהיגים עסקיים, צעירים ומבוגרים. הצבעה של דבקות באדם, לכוח שהוא מגלם ולגבריות שהוא מפגין, אבל גם משאל עם למה שהוא מבטיח. « אמריקה עוצמתית עם זהות גאה ».
האידיאולוגיה שאני מדבר עליה היא רב-תרבותית, חליפית, דקונסטרוקטיביסטית, היא מבטיחה לנו עולם ללא גבולות, ללא הבדלים, מפורק, מאוכלס בישויות שניתנות למשא ומתן להחלפה.
כמה רמזים גורמים לי לחשוב שעסקינן באידיאולוגיה ולא בדוגמה, גם אם היא לא מאופיינת: העובדה שרעיונות אלו מוצגים כאמיתות, אפילו כאמיתות מדעיות (הנישאות על ידי « האדם המדע » הממלאות דמות ספציפית תפקיד כאן), הכחשת המציאות (האידיאולוגיה נכונה, המציאות היא שמשקרת, כשאתה מאמין שאתה עד לשינוי באוכלוסייה שמתרחש לנגד עיניך וכאשר אנשים מסבירים לך שמה שאתה רואה אינו). התגייסות המנגנון האידיאולוגי של המדינה, מבית הספר היסודי (המחדיר אנטי-גזענות דוקטרינרית כמו דת) ועד למערכת המשפטית (המפללת רעיונות לא תואמים) דרך האיסלאמו-שמאלנות של האוניברסיטאות וכמובן תעמולת התקשורת המיינסטרים. אבל מעל לכל האידיאולוגיה הזו, כמו כל אידיאולוגיה בכל תקופה, תואמת את האינטרסים של המעמד הדומיננטי: מעמד ההיפר הזה של אנשי עסקים ואנשי כספים שאליו מקובצים כל מנצחי הגלובליזציה, כמו גם החלק הזה של הבורגנות הקטנה העירונית שמרוויחה. מהיתרונות החברתיים של המערכת וממילא מרוויחים ממנה.
« דיכוטומיזציה פנימית » היא טכניקת מניפולטיבית המאפשרת להאמין בקונפליקט, פשוט, על ידי הצבת, פנים אל פנים, שתי רגישויות שנלקחו מתוך אותו זרם. ההתנהלות בדרך זו, על ידי עיוות חוקי הסימטריה ועל ידי הדחת יריבים רציניים, המערכת יכולה לשכפל את עצמה בלי סוף ללא כל הפרה, לכאורה, של עקרון הפלורליזם. למעשה, האוליגרכים והטכנוקרטים המחזיקים בשלטון מבלי שנבחרו (כוחם ממוצא כלכלי) זקוקים לתכנים של הדמוקרטיה כדי לבסס את הלגיטימיות שלהם. מה שאיננו מונע מהם דיבור אימתני, דיבור מעורר אשמה, אשר עושה דמוניזציה, מפליל, מרדים, מבזה כל מחשבה שאינה תואמת ומגדיר אותה כפשיסטית, מפלצתית ופתולוגית. על האשם לבוז את עצמו, לראות את עצמו כידוע לשמצה, שאינו ראוי להשתייך לאנושות, עליו לשנוא את עצמו או לחזור בתשובה. אתה שואל אותי על ידי מי רעיונות לא תואמים מופללים? אענה לך: על ידי שומרי המחשבה האחידה, עיתונאים, מורים, אנשי אקדמיה, בקיצור, על ידי אלה שאתה מוצא בכל רבדי המנגנון האידיאולוגי הממלכתי. ראה למשל איך עיתונאים מתייחסים לעם הלאומי, המסורתי, הדתי והציוני, המתורבת יהודית…
יותר מהימין הקיצוני, הפרוגרסיביים נלחמים בכל מה שעדיין עומד כציוויליזציה ישראלית. הקרב היחיד שחשוב בעיניהם הוא חיסול המורשת המשותפת וכל המתנגדים לה זוכים להתייחסות כאל פחדנים, פלוקרטים, גזענים והומופובים. מה שמכונה יורשי הפאשיזם כמעט ולא מדאיג את הפרוגרסיביים, מה שכן מחריד אותם בעיקר הם אותם תומכי המסורות והזהות הלאומית. האויב האמיתי הוא לא הפופוליזם הימני, אלא העולם הישן שאיטי להתמוטט.
הפרויקט הזה כבר לא זקוק לאוכלוסייה שחוכמתה האולטימטיבית היא האינרציה המושרשת באדמות ובאורחות חייהם המסורתיים. חברי, פרוגרסיב חוזר בתשובה, מזכיר לי באיזו התנשאות הוא ראה את זיקתם של חבריו לארצם, לשפתם, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם. הוא ציין את אדישותם המוחלטת כלפי ייעודו כ »אזרח העולם ». החיים לימדו אותו לכבד אצל גברים כנשים את יכולתם לאהוב את המקום בו נולדו ובו בנו את קיומם.
שאיפות העם הן מכשול שניתן להימנע מהן בכל האמצעים, אפילו הבוטים ביותר. כמה עלבונות נאמרים מדי יום נגד « הציונות הדתית », למשל, האויב הזה, כה מכובד, כה נערץ, שהוא מעמיד אותם בסימן שאלה ומעורר בהם זעם על עצם הקרבתם העצמית למען אמונת ישראל. חמור מכך, העבריינים הפרוגרסיביים מלאי מערביות תוקפים את העבריים המזרחיים, את ישראל החדשה. כמו נחיל של ארבה הם מסתערים על שדא ירוק כדי לבזוז ולעוות אותו.
עם זאת, המסכות עדיין לא נפלו מכיוון שהפרוגרסיביות מיטיבה באופן רשמי. היא שלום ואהבה. זה המורפיום של העם שמרדים ללא ריפוי כי מה שקובע הוא הבריחה לקראת… הגעה לנקודת האל-חזור להכריז טוב יותר, באוויר שומם: « ישראל התנ »כי איננו עוד, עלינו להשלים עם זה, אחרת זו תהיה מלחמת אזרחים ». הפרוגרסיביים מייצגים את הסימביוזה בין הייעוד האבאי והמוסרי של הבורגנות (של כל הבורגנות בעולם בסופו של דבר) לבין טכניקות קומוניסטיות של חתרנות. יד ימין מחלקת המלצות (« לאכול אורגני ולהפנות את הלחי השנייה ») בעוד יד שמאל חותכת את לשונותיהם של מי שמעז להטיל ספק במהלך הטבעי של ההיסטוריה. אין מה לצפות מהפרוגרסיביים: הם לא ישנו מסלול כי הם הורסים את לוחות הבקרה במוטות ברזל. הם הכריזו מלחמה על כל מה שעדיין עומד ואינם מסוגלים לעצור את המכונה הגדולה של השמדת העבר. הם נאלצים להאכיל את המפלצת שהם יצרו ואשר זקוקה למינון היומי של לעג, שנאה עצמית ותמימות.
החזרת המקודש, החשיבות שניתנת לזהות העם והארץ וחזרת המסורות, משקפים צורה של שורשים דינמיים, שהיא ההיפך משיבה אל העבר. רק השורשים והחזרה לשורשים מאפשרים צורה של צמיחה.