כולנו חולמים ולפעמים החלומות שלנו מתגשמים. הגשמת חלום הוא דבר נפלא, כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. אך יש מקרים שבהם הגשמת חלום שונה כל כך ממה שחשבנו שהוא יהיה. כשזה סוף סוף קורה, הזמנים השתנו, המקום השתנה, וכך גם הנסיבות. אפשרות אחרת היא, שאף פעם לא באמת הבנו על מה חלמנו, מעולם לא הבנו את ההשלכות המלאות של החלומות שלנו. המציאות, מסתבר, היא הרבה יותר מסובכת מהחומר שממנו עשויים חלומות.
שרה אמנו, האישה האהובה עלנו, קיוותה להפוך לאם כמו כל נשוי טרי אחר. כשלקח קצת יותר זמן היא התפללה והיא בכתה וחלמה. השנים חלפו והחלום נשאר איתה. כשאלוהים הגשים את חלומה אחרי כל כך הרבה שנים ויצחק נולד, היא הייתה אישה שונה מזו שהייתה כל כך הרבה שנים קודם לכן. היא מעולם לא חלמה להיות אם לתינוק בגיל 90. עצם הגשמת החלום שלה התבררה כאתגר יותר מאשר ירח דבש. לא שהיא – או אנחנו – לא היינו רוצים להתברך בהגשמת החלום בשלב כל כך מאוחר, זה רק שמה שיכול היה להיות כל כך מתוק… הוא יותר כמו מר-מתוק.
חלומות שהתגשמו לעתים קרובות מציבים את חיינו בהקשר חדש ובלתי צפוי לחלוטין. כאשר אחי יוסף משתטחים לפניו כמו אלומות חיטה רבות כל כך, חלום הנעורים של יוסף הוא כעת מציאות. אך זה לא כפי שהוא חשב שיהיה. מה שנראה לפני שנים כה רבות כהבטחה בטוחה לכוח ויוקרה מנוסח מחדש לחלוטין. שלו היא אותה אלומת החיטה האחת שעדיין עומדת, ועליה מוטלת הנטל לדאוג לפרנסתה של כל המשפחה המורחבת. האלומות שמסביב אינן כפופות לו כל כך שכן הן תלויות בו לעצם הישרדותן. הוא נוטש את הפרשנות הילדותית של חלומות ילדותו ובמקום זאת מיישם את עצמו להאכיל את האלומות הרעבות שהופיעו כעת לפניו.
התמודדות עם אחריות בלתי נתפסת המוטלת עלינו פתאום היא לא האתגר היחיד שחלומות שהתגשמו לפעמים מבקשים מאיתנו להתמודד אתו. הגשמת החלומות שלנו לוקחת אותם מאיתנו באופן פרדוקסלי. כשחלומות הופכים למציאות, הם כבר לא חלומות. כאשר המזל הטוב שלנו מאלץ אותנו לעבור מתחום השאיפות הנשגבות אל המציאות המהודרת, אנו עלולים להזניח ולהחליף את החלומות הישנים שלנו בחלומות חדשים. לעתים קרובות מדי, אנחנו שוכחים איך לחלום. אך עלינו להמשיך לחלום לנצח. זה ראוי לנו תמיד לחיות חיים עם חזון, לא משנה כמה חלומות התגשמו. עלינו תמיד לאצור חלומות שטרם הוגשמו.
יוסף המשיך לחלום. הוא לא ידע כנער שחלומותיו מנבאים את עלייתה של כל שבט הברית לארץ מצרים. אבל כשזה קרה, הוא אימץ את זה ואת האתגרים שלו תוך כדי שמירה על חלום חדש. כאשר סופו מתקרב, הוא חושף את הראייה הפנימית ביותר שפעמה בלבבו. « ודאי יגאל אתכם ה' » הוא אומר לאחיו על ערש דווי, « והעלה אתכם מהארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם, ליצחק ויעקב ». ואז הוא מוסיף, תדאגו לקחת את העצמות שלי מכאן » כשאתם תעזבו. האיש שעזב את ארץ ישראל בגיל 17, ולאחר מכן הביא אתו את כל משפחתו לגלות, טיפח תמיד את תקוות השיבה. עבור יוסף, המציאות הדביקה במהירות את חלומותיו, אבל זה רק הנחה את הקרקע לחלומות נוספים.
אין דרך אחרת.
אוסיף ואומר: « רוב בני אדם חולמים להמיר את חלומותיהם למציאות ממשית אך אולי עדיף ונכון יהיה להמיר את ההוויה שלנו לחלומית! האם לא כן?