הפופוליזם המאוד פופולרי…! – רוני אקריש

אולם המונח פופוליזם הוא פוליסמי. בעוד שעבור חלקם תהיה זו תווית מזלזלת לתאר את האיומים על הדמוקרטיות שלנו המגיעים מהימין הקיצוני, אחרים מוצאים בו סגולות פוליטיות הפותחות שדה של אפשרויות במונחים של שיתוף אזרחים. אבל מה זה באמת? ספרות מדעי המדינה מציעה לנו כמה הגדרות של פופוליזם, עם זאת, אנו יכולים, על ידי סינתזה מעט, לסכם אותם בשלושה היבטים מהותיים. פופוליזם הוא בראש ובראשונה אידיאולוגיה שמביימת גוף חברתי מדומיין שיונע מתשוקות וערכים משותפים. זו הסיבה מדוע משתמשים לעתים קרובות בביטויים כמו « הרחוב », « עמך » ו « העולם האמתי », העם המדומיין הזה עומד כמובן באופוזיציה לאליטות ולמוסדות שהוקמו על ידם. לבסוף, פופוליסטים מחפשים יעילות פוליטית באמצעות מנהיגות אישית (דמות סמלית אחת או יותר),  או באמצעות מנגנוני קבלת החלטות פשוטים (משאלי עם כיוזמה עממית למשל), או על ידי שילוב של השניים.
פופוליזם אינו נציג של ימין ולא של שמאל. התמיכה האלקטורלית שלו מגיעה ממקומות אחרים, מאנשים בכל הקשת הפוליטית. השמאל ה’הומניסטי’ מציגה את עצמה כמעוז נגד הפופוליזם, זה כבר לא עניין של הכרה בהכרעה דמוקרטית של בחירת העם כמו בכל דמוקרטיה ראויה לשמה, אלא של היזהרות מהדחפים הלאומיים של ההמונים. עם ישראל לא רציונלי, דמגוגים מתמרנים אותו בקלות, ועריצות הרוב לעולם לא תהיה רחוקה. בשנות ה-80, צבא של שמאלנים מרוצים מעצמם החל להצדיק את כל זה, ולהפעיל התפרצויות של שנאה עממית ובוז מעמדי. הם יודעים בחוצפה להכריז על עצמם כמגיני המוסדות הדמוקרטיים המאוימים על ידי התיאבון העממי.
כאשר מתעוררות מחלוקות חמורות משהו, הן מוכפשות מיד במקום לדון בהן באופן דמוקרטי. העם אינו מסוגל להבין שרפורמות ליברליות – הקפאת שכר, העלאת גיל הפרישה, תקיפת זכויות עובדים וכו’. – ישפרו את חייו. כידוע לנו שדרכי אלוהים נסתרות, כך הפרויקטים הליברליים הם בלתי חדירים עבור האנשים למטה. מה שנותר הוא המאמץ הפדגוגי של הכמורה הליברלית החדשה, שומרת הדוגמות, ובחוסר יכולת לשכנע, לעקוף, בעזות פנים, רצונות העם. הצהרותיהם ומאמרי המערכת שלהם נותרו ללא ספק אחד משיאי הבוז הזה כלפי העם ושל פנטזיית הצנזורה. ההצבעה נגד אובדן הריבונות, נגד התפוררות הממשל היא « זעקה של כאב, פחד, ייסורים וכעס » של עם אסיר לרגשותיו ואינו מסוגל להתעלות לרמת הרציונל.
« פופוליזם » הוא קודם כל שם של עלבון, ביטוי של בוז מעמדי עצום, דרך לטשטש את הדיון הדמוקרטי על ידי פסילת כל ביקורת על מדיניות ליברלית. תמיד יש נגיעה בפופוליזם בעצם הדמוקרטיה, היא ממקדת את השיח סביב שלטון העם. ליתר דיוק, בדמוקרטיה ייצוגית, העם מחזיק בכוח אך מאציל אותו לנציגים האחראים ליישום המדיניות הרצויה על ידי אותו עם. המשמעות הראשונית למונח הפופוליזם, מדגיש את העם והאינטרס הפוליטי שלו. פופוליזם ודמוקרטיה אינם מנוגדים מלכתחילה. האשמת פופוליסטים בניצול לרעה של הדמוקרטיה באמצעות חנופה לעם תהיה, במובן זה, לא פחות לא דמוקרטית מאשר להיות פופוליסט בעצמו. הדמוקרטיה מניחה את השוויון עם כל דעה וגם מניחה שדעתו של מוכר נעליים שווה לזו של פוליטיקאי היוצא מ »מדינת תל אביב ». עם זאת, ההאשמה בפופוליזם מניחה שהדעות הפוליטיות אינן שוות, שאזרחים מסוימים לא יוכלו לייצר דעה כזו ויהיה צורך להטיל ספק בהצבעות מסוימות, המזיקות, כביכול, לדמוקרטיה. אז בוא ונשאל, האם אנטי פופוליזם אינו מזיק גם לעצם המושג דמוקרטיה?
אחת הסיבות לשימוש הנוח מדי במונח פופוליזם היא הסירוב להתחשב בכך שלעם יש את היכולת לקבל החלטות מכובדות לגבי שוויון, צדק וכבוד לכולם. אלה שמביעים, במישרין או בעקיפין, את סירובם, מייצגים עבורנו את האנטי-דמוקרטיה, שאינה בהכרח נחלת האויבים המוצהרים של המשטר הזה. זוהי מחשבה ערמומית, שמתבטאת בכל פעם שמתלבטים להעניק חופש חדש, כאשר מפקפקים ביכולות ה »עם » או כאשר חוששים משיפוט אוטונומי של יחידים. דמוקרטיה כצורת חיים וככוח לדמוקרטיזציה היא משאב שניתן לגייס יותר ויותר לשינוי דרכי העשייה הפוליטית. הרצון הזה לשינוי ושיפור הדמוקרטיה מדוכא ללא הרף על ידי הדמוקרטיה הממסדית. הדרך הטובה ביותר להכפיש ולהחליש את השאיפה הזו היא לתייג אותה כפופוליסטית. עבורם, עדיף לקשר זאת, בכוונה תחילה, למטרות הריאקציונריות של נאומיהם המתיימרות להביע את רצון העם ובכך להצדיק פעולה המופנית רק לאינטרס שלהם.
לחשוב, זה לראות ולהבחין בהבדלים. המילה « פופוליזם » היא היום אחד מאותם « אלמנטים של שפה » שצריך לנתח ולבקר אם ברצוננו לתפוס ולהתמודד עם הסוגיות המוסריות, החברתיות והפוליטיות שלפנינו.