בשעה שאני כותב שורות אלו, אחרי שנים של עיון, הוראה וכתיבה על פילוסופיה, סוציולוגיה ותנאי הקיום האנושי, אני חש דחיפות לשאול על אותן מציאויות צנועות שהאקדמיה מרבה לזלזל בהן: הידיד, החבר, הרע לדרך, המכר. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך נאמנות לאמת חיה. מחשבה שאינה נטמעת בחיים מאבדת את בשרה. יחסי האנוש, אריג הנאמנויות והשתיקות שלנו, הם הנותנים לקיום את חלקו האמיתי. ככל שכתבתי יותר הבנתי: לחשוב ולהעביר הלאה כבר זו צורה של ידידות המוצעת לעולם; באמצעות הדיבור חיפשתי את הזולת, גם אם הוא רחוק ואינו נודע, מול האדישות השוררת. ההתמדה הזו מעידה על סירובו של אדם להיכנע לקרירות הזמנים.
חוויות זעירות כביכול נעשות לעיתים לחשיפות אכזריות של מצב האדם. לראות ידידים נעלמים בלי מלה, לחוש קירבה נמוגה עם שינויי הגיאוגרפיה, לשמוע את השתיקה במקום שחשבנו שלקשר יש עמידה, אין אלו אנקדוטות אלא מבחני אמת. החיים כאילו שואלים אותנו: מהו קשר אמיתי אם אפשר להימחק בלי פרידה? הפציעה אינה תמיד באבדן האחר אלא בחוסר המשמעות. כאשר ריחוק נולד ממחלוקת, יש הגיון לכאב. אך כשהקשר כבה בהחלקה, בשכחה, בעייפות פשוטה, מציאותו של המשותף לשעבר מתערערת. אנו תוהים: האם חלמתי? האם היה הדדי? כל מה שנתתי, תשומת לב, נוכחות, עדינות, האם היה ממשי בעיני האחר, או שלא הייתי אלא תפאורה חולפת?
ספק זה נטוע בעידן שבו המרכזיות העצמית נעשית נורמה. כל אחד נסוג למעגלו: הגוף, הרגשות, הנוחות, הדחופים. הזולת אינו עוד נוכחות שיש לקדם אלא משתנה שיש לשלב: כל עוד הוא מנחם, מאזין, מעניין או אינו מפריע, הוא שם; משחדל, הוא נמוג. לא מתוך רוע, לרוב אף בלי כוונה רעה, אלא מתוך עייפות מחשיפת הלב: עייפות לאהוב, עייפות להינגע מן האחר. מכאן נולדת הכרת תודה רפה: לא רשעות של בוגד, אלא קלות דעת של מי שאינו פונה לאחור. ממשיכים בדרך בלי לזכור מה התקבל, בלי לחוש בחוב הקל כלפי מי שליווה אותנו. כל אחד בבועתו, בניהול הישרדות. הזולת נהיה עונה; העונות חולפות בלי לתת דין וחשבון למה שהיה באביב.
שכנות היא דוגמה קלאסית. שנים זו לצד זה: קפה, סודות קטנים, עזרה, חג, קושי. אריגה של רעות, לעיתים אף ידידות. ואז מעבר דירה, שינוי קצב. מבטיחים להישאר בקשר. ההודעות מתמעטות, עד שנפסקות. דבר אינו נשבר, פשוט נפרם. הגיאוגרפיה חושפת: רבים מן הקשרים נשענו על תכיפות המפגש, לא על עומק ההכרה. אנו מכנים « חברים » מי שאולי היו שכנים לבביים, בני־מקרה, רעים־לדרך, מכרים אהודים. אך למלים הללו דרגות־הוויה שונות; יש אונטולוגיה של הקשר האנושי ששכחנו לחשוב.
הרעה, בראשית, הוא מי שמשתפים אתו דבר מוחשי: לחם, פנאי, ספסל לימוד. זה קשר ממשי אך קליל: ידידותיות, שותפות רגע, שמחת הזמן. הוא שייך לנוף הרגשי בלי שעמק נפשנו יונח בו. החבר לדרך שייך לפעולה: בן־מלאכה, בן־מאבק, בן־כיתה, שותף לרעיון. הקשר יכול להיות עז, לעיתים הרואי, אך תלוי בעשייה המשותפת; כשזו מתפוגגת, גם הוא נרפה. המכר הוא קשר מזערי: נימוס, אדיבות, הערכה אולי, אך מעט גילוי־לב; יודעים מי הוא, לא מה שהוא חווה באמת.
הידיד, לעומת זאת, שייך לסדר אחר. לאריסטו הידיד האמיתי הוא « אני אחר »: לא כפיל זהה אלא אחר שבו משהו ממני מכיר את עצמו ומעז. בידידות אותנטית הקיום חדל להיות רק בצד האחר, הוא נעשה במידת מה עבורו ועמו. מתרחש הסטת מרכז: האני חדל להאמין שהוא בעליה הבלעדית של תולדותיו; הוא נותן לזולת מקום פנימי. אין זו חזרה על רגעים נעימים, אלא שותפות שייכות, ברית דקה הגדולה מתועלת או מבידור.
מכאן הכאב המיוחד כשהידיד נמוג בלא מלה. נתנו לו מקום בנו, ואילו בעבורו היינו אולי חבר, רע לדרך, או מכר חם. זהו פער דרגות: מה שראינו אנו כחלקת יש הייתה בעבורו חלקת נסיבות. האכזבה פחותה מן האובדן עצמו ויותר מן האסימטריה שנחשפה.
מכאן נעשית ההכרת תודה מכרעת, להיות מודה איננו נימוס, זהו זיכרון. לזכור שגם בן-חלוף תרם להיותנו; שמבט, הקשבה, נוכחות אינם פרטים שוליים. חוסר התודה המודרני מסרב להכיר כי אנו חייבים למישהו שאיננו אנו את מה שנהיינו. הוא מטפח אשלי המייסדת: « אני די לעצמי ». זוהי דלות רוח שנחשפת כאוטונומיה. עייפות האהבה, מצידה, היא אי-יכולת לשאת את עבודת הזיכרון, את הפגיעוּת וחוב הסמל הכרוכים בכך שהזולת ייחשב לנו. לאהוב, גם בידידות, פירושו להסכים להיות מוּשפע מן הבלתי צפוי. הנאמנות איננה רק מאמץ אלא אמת: להמשיך לראות כחשוב מה שהחיים עשו זמני. ואילו זמננו, האוהב שליטה וקלילות, דוחה משך, תלות וחוב.
על כן אין כאן הטפת מוסר אלא ראייה צלולה. אנו חיים בציוויליזציה של הזמני, ואף הידידות כפופה לעתים לחוק הרגע. הצלילות יכולה להפוך להתנגדות: לבחור, נגד הזרם, בנאמנות, בהכרת תודה ובדיוק ההבחנות. לא לכנות « ידיד » מה שאינו אלא מכר; לא לתבוע מחבר מה שרק ידידות אמת יכולה להעניק; לכבד את מה שהיה, גם אם אינו עוד. וכן להסכים לכך שלא כל קשר נועד להימשך, אך אין זו סיבה להוזיל את אשר נחווה. כל קשר הופך את העולם לאנושי לרגע. אולי העניין איננו שכולם יישארו, אלא שלא נהפוך אנו לעצמי של שכחה. איננו יכולים למנוע יציאות, אך אנו יכולים לסרב להרגיל את הלב לחוסר תודה.
ומה אפוא נעשה? ראשית, לקרוא בשמות נכונים. להציל את המלים, משמע להציל את הקשרים, להשיב לחבר את הקלות החביבה שעושה אותו יקר; לרע לדרך את האצילות של העשייה המשותפת; למכר את ערך האדיבות; ואת שם הידיד לשמור לתביעה המחייבת נוכחות הדדית ומשך. אחר כך לטפח זיכרון: לכתוב, להתקשר, להודות, להזכיר בעדינות מה ניתן ונלקח, בלי כבדות ובלי חשבונאות. ולבסוף להסכים לפגיעות: ידידות דורשת סיכון. יהיו אי הבנות, שתיקות, סיומים; ולעתים, אותה צירוף נדיר שבו שתי חירויות מכירות זו בזו ונאחזות.
אולי זו תמצית לקח הגיל: ידידות אמת איננה רק בין שניים; היא מחברת אדם לעולם, דיבור למשמעות, זיכרון לזמן. לפלסף, לאהוב, לכתוב, שלושה מעשים של נאמנות אחת: לשמור את נוכחות הזולת חיה. גם כאשר הכל נדם, להתמיד באמונה כי נאמנות הלב היא מדרגה רמה של מחשבה, וכי הקשב, הפשוט, היומיומי, כבר ניצחון קטן על השכחה.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés
כל הזכויות שמורות