חזרנו אל הארץ.
השבנו לעצמנו את האבק ואת האבן.
הקמנו מחדש את הלשון.
העמדנו עיר.
כינסנו צבא.
נכנסנו אל ההיסטוריה, לא כאורחים נסבלים, אלא כעם אחראי.
ואף על פי כן, הנה השערורייה:
הגלות יצאה מן הדרכים, אך לא יצאה מן הנפשות.
הגטו החליף חזית, והוא עדיין בתוך הראש.
הפחד החליף תחפושת, אך נשאר אותו אדון.
כי זו המחלה: דתיות של גלות, יראת מחסה, קדושה של מסדרון.
לא האמונה שפותחת, אלא האמונה שנועלת.
לא תורה שמרוממת, אלא תורה שהצטמצמה לתקנון.
לא אלוהים שמבקשים, אלא אלוהים שמפעילים.
לא אמת שאוהבים, אלא קונפורמיות שמקדשים.
שמעו: אין בונים ריבונות עם נפש של מנוסה.
אין מכוננים עם זקוף עם תודעה של קהילה נרדפת.
אין חוזרים אל השם « עברי » עם רפלקסים של מחבוא.
ומה עושה הדתיות הזאת?
היא מדברת על אלוהים, ושוכחת את האדם.
היא מדברת על טוהר, ושוכחת צדק.
היא מדברת על קדושה, ושוכחת את הממשי.
היא מדברת על לימוד, ושוכחת אמת.
היא מרבה דיבורים, וחונקת את הדיבור.
היא צוברת אסמכתאות, ומאבדת את המקור.
היא עובדת את « הגדולים », ומשפילה את הגדוּלה.
היא יודעת הכול על הפרט, ושום דבר על העיקר.
היא יודעת הכול על האיסור, וכמעט לא על האומץ.
היא יודעת הכול על הטקס, וכמעט לא על הכבוד.
היא יודעת הכול על ה »פנים », וכמעט לא על העיר.
היא עשתה מן היהדות אשנב שירות.
היא עשתה מן הקודש חותמת.
היא עשתה מן המצפון תיק.
היא עשתה מן האדם חשוד.
והנה התועבה: היא החליפה את התנ״ך, את הדיבור המחוספס, הנבואי, המוסרי והפוליטי, במטר של מנגנונים.
הנביא צעק צדק; הם מדקלמים סעיפים.
הנביא עמד מול המלך; הם מתכופפים מול השבט.
הנביא חשף שחיתות; הם מארגנים « נאות ».
הנביא נשא את אלוהים אל לב העיר; הם כולאים את אלוהים בתוך קירות.
והם קוראים לזה « נאמנות ».
אך לא אחת זו נאמנות של עדר, אמונה של עייפות, דתיות של פחד.
ולכן אנו אומרים: די!!
לא שבנו הנה כדי לבנות גטו בH.D
לא שבנו הנה כדי לחיות תחת משטר של מראית עין.
לא שבנו הנה כדי להחליף שעבוד של גלות בשעבוד קדוש.
כי עם ששב לביתו צריך לדעת: ריבונות היא מבחן.
היא בוחנת את הנפש.
היא חושפת אלילים.
היא מגלה אם אנו רוצים לחיות כבני חורין, או כשבויים לבושי הדר.
והנה השאלה החותכת כתער:
האם אתם רוצים לחיות, או אתם רוצים להסתתר?
האם אתם רוצים לנשום, או אתם רוצים « להיות ילדים טובים »?
האם אתם רוצים את התורה כאור, או ככלוב?
האם אתם רוצים את אלוהים כתביעה, או כאליבי?
אנו דורשים עבריות.
לא סיסמה.
לא פולקלור.
לא נוסטלגיה.
אלא צורת חיים: ישרה, אחראית, מושרשת.
עבריות המסוגלת לחשוב מדינה, משפט, מלחמה ושלום, כלכלה, חינוך, כבוד האדם, ערבות, אחדות.
עבריות שאינה רועדת מול העולם.
עבריות שאינה רועדת מול המחשבה.
עבריות שאינה רועדת מול החירות.
אין אנו דוחים את המסורת, אנו תולשים אותה מידיים שהקטינו אותה.
אין אנו דוחים את הלימוד, אנו משחררים אותו מן המלמול חסר הנשמה.
אין אנו דוחים את התורה, אנו מסרבים שתהפוך לקוד שבטי.
כי התורה לא ניתנה כדי לייצר אנשים קטנים.
היא ניתנה כדי לעצב עם של צדק.
היא לא ניתנה כדי לברוח מן הממשי.
היא ניתנה כדי להיכנס אליו בקומה זקופה.
מאבקנו אינו נגד אלוהים.
מאבקנו הוא נגד מי שמשתמשים באלוהים כדי לצמצם את האדם.
מאבקנו אינו נגד האמונה.
מאבקנו הוא נגד אמונה שהפכה להרגל, לפחד, לקונפורמיזם, ולעצלות-רוח.
מאבקנו אינו נגד החכמים.
מאבקנו הוא נגד קלריקליזם: החרמה, מונופול, שליטה בכסות קדושה.
ולכן אנו קוראים:
חזרה אל התנ״ך, כמקור ראשון, כדיבור שתובע דין וחשבון.
חזרה אל אחריות לאומית, לא של שבטים, אלא של עיר.
חזרה אל אתיקה, לא של מראית עין, אלא של צדק.
חזרה אל חירות, כי בלי חירות, התורה נעשית מחסום-פה, והקדושה מסכה.
ועתה שמעו זאת:
די לבלבל את השמים עם תקרת בית הכנסת.
די לקחת טוהר כבריחה, ויראה כהסוואה.
די לקרוא « יראת שמים » למה שאינו אלא פחד.
די לקרוא « נאמנות » למה שאינו אלא הגיגים.
ייפלו מזבחות הגלות הפנימית.
יתמוטט פולחן ההסתגרות.
ייסדקו ארמונות ה »ככה ראוי ».
ותשוב המילה החופשית, המחוספסת, התובעת, שאינה מחניפה, שמיישרת.
כי לא שבנו כדי להיות « ניהוליים ».
שבנו כדי להיות חיים.
ולא שבנו כדי לשרת מערכת.
שבנו כדי לשרת צדק, משפט, ערכים ומידות, ולשאת, בתוך ההיסטוריה, אמונה אחראית.
שתדעך השפעת הדת ה »לועזית », ותיחשף קשיחותה ודוגמטיותה;
ושתצא לאור ההוויה העברית, זוהרת, זקופה, מנצחת מכוח תארי האצילות שלה;
וכי המגן שלה ישוב להיות מקור של אור.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות