בעידן שבו רעשי העולם לא אחת מחניקים את קולו של המצפון, שאלת השתיקה מקבלת ממד קיומי ומוסרי חד. האם שתיקה מול עוולה היא חוכמה או שותפות? האם השתיקה לשם שמירה על הרמוניה היא מעלה, או פחדנות? בין המסורת המקראית, ההופכת את השתיקה לבחירה רבת משמעות, לבין החכמה הסינית, הרואה בה לעיתים ביטוי לשליטה עצמית ותבונה, נרקם דיאלוג עמוק.
בפרשת מטות עוסקת התורה בסוגיה משפטית לכאורה שולית: האפשרות של בעל להפר את נדרי אשתו. פרט אחד, עם זאת, מעורר מחשבה: אם הוא שותק לאחר ששמע את נדרה, הוא מאשר אותו בעצם שתיקתו. התלמוד, ביבמות פז-ב, מנסח עיקרון זה כך: « שתיקה כהודאה דמיא », כלומר, השתיקה כמוה כהסכמה. מאחורי פרט הלכתי זה מסתתרת תשתית של אחריות מוסרית עמוקה: הדיבור לעולם אינו ניטרלי, הוא יוצר, מחייב, משנה. אלוהים בורא את העולם בדיבור, והאדם נוטל חלק בכוח זה כאשר הוא מדבר באמת, מבטיח, מתפלל. מנגד, שתיקה במקום שבו נדרש דיבור, היא כבר חטא. השתיקה אינה ניטרלית; היא הופכת למעשה. אי-מחאה נוכח עוול, הימנעות מהתייצבות מול אכזריות או אי-צדק, כל אלו הן שותפות לפשע. כך ניסח זאת המהר »ל מפראג* במאה ה-16: יראת שמיים פרטית לא תציל את מי שלא מחה ברבים נגד עוולה, מי שהיה בידו למחות ולא מחה, יישא באחריות.
רעיון זה זוכה להדהוד חזק גם בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של המאה העשרים. ז’אן-פול סארטר* טען כי האדם « נידון להיות חופשי », כלומר, אחראי לבחירותיו, גם כאשר נדמה לו שאינו בוחר. גם אי-בחירה היא בחירה. השתיקה לעולם אינה ניטרלית. אלבר קאמי*, בספרו « האדם המורד », מזכיר כי האדם נעשה אנושי באמת ברגע שהוא קם ומוחה נגד העוול, לא מתוך תשוקת המרד, אלא מתוך נאמנות לכבוד האדם. בעיני קאמי, « הרוע שמחולל אדם אחד, מתפשט בזכות שתיקתם של הרבים ». הדיבור הוא לא רק ביטוי, אלא גם התנגדות, מאבק.
סימון וייל* מדגישה שקשב אמיתי לזולת מתחיל בשתיקה פנימית, אך זו איננה הסתגרות, אלא ערות, פתיחות לסבל העולם. קשב זה מוביל בסופו של דבר גם לפעולה: « קל יותר למות למען הזולת מאשר להאזין לו בשתיקת נפש שלמה », כתבה. השתיקה איננה מוסרית, אלא אם היא מובילה לפעולה נכונה, התואמת את המציאות, ולא לאדישות במסווה של רוחניות.
מבט נוסף, המגיע מן המזרח, ממתן את פסק הדין החד-משמעי הזה. במסורת הסינית, השתיקה אינה תמיד בריחה או חולשה, היא יכולה להיות חוכמה עמוקה. בלאו דזה* ובג’ואנג דזה*, מגדולי הפילוסופיה הטאואיסטית, השתיקה קשורה ל »אי-עשייה » לאקט של הפסקה מכוונת, שמכבד את מהלך הטבע. הדיבור הוא לעיתים רצון לשלוט, ואילו השתיקה, הנכונות להניח לדברים להתרחש. החכם אינו ממהר; הוא מתבונן ויודע שלעתים עדיף לשתוק ולתת לאיזון הטבעי לשוב.
ובכל זאת, השתיקה הטאואיסטית אינה אדישות, אלא מודעות מוגברת. בבודהיזם מהאיאנה*, הדבר מתחדד: « הבודהיסטווה », המוותר על גאולתו האישית למען רווחת הכלל, אינו שותק מול הסבל. הוא שותק כדי להאזין, אך מדבר כאשר הדיבור מרפא. « הדיבור הנכון » הוא חלק מדרך האצולה. השתיקה היא כלי של חמלה, אך לעולם אינה ויתור מוסרי.
אצל קונפוציוס*, השתיקה היא גם משמעת פנימית, שליטה עצמית ואידיאל חינוכי. לא מדברים בקלות ראש, אך כאשר נפגעים יסודות הכבוד האנושי, חסד, יושר, נאמנות, השתיקה הופכת לבגידה. האדם הנאצל (ג’ונזי) אינו מתפרץ, אך גם אינו מסב את מבטו. הוא מדבר בזמן הנכון, באומץ וביושרה. המסורת הקונפוציאנית נפגשת כאן עם רוח הנבואה העברית: הדיבור יכול לתקן עולם, אך עליו להיות מחושב ונכון.
כך, שתי המסורות, העברית והסינית, אינן ניצבות זו מול זו, אלא משלימות זו את זו. האחת מדגישה את הדחיפות המוסרית שבדיבור מול עוולה, השנייה מזכירה את הרצינות וההקשבה הנדרשות לכל דיבור. האחת מוקיעה את השתיקה כשותפות רעה, השנייה רואה בה תבונה, אך שתיהן שוללות שתיקה הנובעת מנוחות, שכחה או פחד. שתיהן דורשות דיבור מעמיק, אחראי ומדויק.
בעולם רועש, רווי בזעם ריק ובתגובות שטחיות, הדואליות הזו חשובה מתמיד. השתיקה אינה מוצדקת אלא אם היא מלאה בתוכן. הדיבור איננו צודק אלא אם הוא מעלה, מאיר ובונה. מול אתגרי זמננו, אי-צדק חברתי, אלימות פוליטית, אסון אקולוגי, שתיקת הנוחות היא חטא. אין די בטוהר הלב; עליו להתגלם במעשה ובדיבור.
אנו אחראים למה שאנו מניחים שיתרחש בשתיקתנו. זהו המפגש העמוק בין שתי המסורות: לא להאריך בדיבורים, אלא להעיד; לא למהר לשפוט, אלא לדבר כאשר השתיקה הופכת לבגידה.
כי אין ניטרליות, גם השתיקה מדברת והשאלה היא, מה היא אומרת עלינו? שבת שלום!
*המהר »ל מפראג (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, בערך 1520–1609)
רב ראשי, פילוסוף ומקובל, מהדמויות המרכזיות של היהדות במרכז אירופה. המהר »ל נודע בהגותו המקורית, ששילבה מסורת תלמודית, מחשבה פילוסופית ומיסטיקה יהודית. כתביו עוסקים באחריות מוסרית, בצדק, ברוחניות העם היהודי ובדינמיקה של הרוע בהיסטוריה. הוא חיבר ספרים רבים (בהם « נתיבות עולם » ו »גבורות השם »), והדגיש את החובה למחות נגד העוול ואת חשיבות הפעולה הקהילתית. שמו נקשר גם לאגדה על בריאת הגולם מפראג.
*הבודהיזם מהאיאנה
אחד משני הזרמים המרכזיים בבודהיזם (לצד תרוואדה), שנולד בהודו בראשית הספירה והתפשט לסין, יפן, טיבט וקוריאה. מהאיאנה – « המרכבה הגדולה » – מדגישה את החמלה האוניברסלית ואת אידיאל הבודהיסטווה: זה שמוותר על הנירוונה הפרטית ופועל לגאולת כל היצורים החיים. זרם זה מעניק חשיבות לחכמה, לדרך האמצע, לדיבור הנכון וליכולת להתעלות מעל השתיקה כדי להקל על הסבל. מהאיאנה השפיעה עמוקות על הפילוסופיה, הרוחניות והאמנות של מזרח אסיה כולה.
*ז’אן-פול סארטר (1905–1980)
פילוסוף, סופר, מחזאי ומסאי צרפתי, מראשי זרם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי. סארטר השפיע רבות על הפילוסופיה של המאה ה-20 במחשבתו על החירות האנושית, האחריות האישית וגורל האדם המודרני. בספרו המרכזי « הוויה ואין », הוא מגדיר את האדם כחופשי רדיקלית, שתמיד אחראי לבחירותיו – גם כשהוא חושב שאינו בוחר.
*אלבר קאמי (1913–1960)
סופר, פילוסוף ועיתונאי צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות. קאמי היה מהבולטים שבהוגי ההומניזם ומחשבת האבסורד. בספרו « האדם המורד » פיתח את הרעיון כי האדם רוכש את כבודו דווקא כשהוא קם נגד העוול ומסרב לשתוק בשותפות. יצירתו עוסקת במרד, בסולידריות ובחיפוש משמעות אל מול האבסורד של העולם.
*סימון וייל (1909–1943)
פילוסופית, מיסטיקנית ואקטיביסטית חברתית צרפתית. דמות ייחודית ועמוקה, שפיתחה תפיסה רוחנית הדורשת תשומת לב, חמלה וצדק. הדגישה את הצורך להקשיב לסבלו של הזולת בשתיקה פנימית ואת האחריות הנולדת מכך. ספרה המרכזי « הכובד והחסד » מעיד על חיפוש רוחני עוצמתי ועמוק במיוחד.
*לאו דזה (לאו-צה, המאה ה-6–5 לפנה »ס)
חכם סיני, דמות מייסדת של הטאואיזם ומחברו המשוער של « דאו דה ג’ינג », מהטקסטים המרכזיים של החכמה הסינית. לאו דזה מטיף לפשטות, לאי-עשייה (וו-ווי) ולהרמוניה עם הטבע, ורואה בשתיקה את פסגת החכמה.
*ג’ואנג דזה (המאה ה-4 לפנה »ס)
פילוסוף סיני, מהבולטים בממשיכי דרכו של לאו דזה. בספרו « ג’ואנג דזה » הוא מעמיק את רעיונות הדאו סביב היפרדות, חלום וחירות פנימית. ג’ואנג דזה מלמד על היחסיות של נקודות המבט ועל מעלתה של השתיקה מול מורכבות המציאות.
*קונפוציוס (קונג דזה, 551–479 לפנה »ס)
פילוסוף, מחנך ומדינאי סיני, מייסד הקונפוציאניזם. קונפוציוס פיתח הגות אתית ופוליטית המתמקדת במופת אישי, באיפוק ובדיוק ההתנהגות האנושית. הוא ראה בשתיקה, בהרהור ובדיבור שקול ערכים בסיסיים לאיזון מוסרי וחברתי.