בשנת 1979, הביטוי « חוץ לארץ » לא סימן רק נקודה מרוחקת על המפה. הוא הדהד כקסם, כלחש, כנוסחת בריחה. הוא לא ביטא רק רצון גאוגרפי לעזוב, אלא דחיפות רוחנית להימלט ממציאות עקרה, ריקה מהבטחות. המילה העברית חו »ל ראשי תיבות של « חוץ לארץ », הפכה למפלט דמיוני, לא כנגד ארץ ישראל כגיאוגרפיה, אלא כנגד ישראל כהבטחה שהופרה, כחלום שהתנפץ.
שלוש אותיות הספיקו כדי לעורר חלום. אירופה, אמריקה, אסיה, היעד לא שינה. העיקר שיהיה « שם ». שם, הכול נראה נקי, רגוע, מסודר. שם מדברים על עתיד, פה רק מעלים מחדש את פצעי העבר. שם משוחחים באיטלקית או צרפתית. פה מתווכחים בעברית. האם פלא הוא שמעל מיליון ישראלים בחרו לגור בחו »ל?
כשעזבתי את פריז באותה שנה, 1979, מתוך ניסיון מגומגם להשתקע בישראל, הסתכלו עליי כעל משוגע. « למה אתה עושה את זה? », שאלו אותי. וכאן בארץ, לכל שאלה, ענו לי: « יהיה בסדר « אבל מה באמת פירוש הביטוי הזה? האם זו אמירת תקווה? ביטוי לאמונה עיוורת? או שמא סם הרדמה תודעתי? אמצעי הרגעה קולקטיבי?
כי בסופו של דבר, « חוץ לארץ » איננו רק מקום. זו תודעה. סימפטום של בלבול פנימי. ראי של זהות שאינה יודעת עוד מי היא. ניכור לאומי. עקירה פנימית.
זו הסיבה לכך שכל כך הרבה ישראלים עדיין הולכים לאיבוד ברחובות ברלין, שותים קפה בלונדון, מתפעלים מהבניינים של בריסל. גם כשבערים הללו נערכות הפגנות אנטישמיות, ולעיתים אף חגיגות פרו-חמאסיות, הם ממשיכים לבקר בהן. האם זו אהבת תרבות, או שנאה עצמית בתחפושת? סירוב להתמודד עם מה שישראל מייצגת: כאב, רעש, אחריות, שפה, היסטוריה?
הכמיהה לבריחה איננה תמיד סקרנות אינטלקטואלית או פתיחות לעולם. לעיתים, היא מזכירה את תגובתו של חולה המעדיף שיכוך כאב על פני ריפוי. ה »בחוץ » אינו יעד, הוא בריחה. לא פתרון, אלא הימנעות. לא מבקשים לגלות, אלא להתפזר.
אלבר קאמי ניסח זאת בחריפות:
« הגלות איננה רק הריחוק מהארץ, אלא הריחוק מהמשמעות. »
בספרו האדם המורד, הוא מתאר את הבריחה מהעולם כתגובה למשבר עומק: הקושי להעניק משמעות לקיום בתוך המציאות עצמה. כשאדם לא מצליח להיאבק באבסורד, הוא בורח, או אל אידיאולוגיה מסממת, או אל גיאוגרפיה מרגיעה. אך כפי שכתב קאמי, « לא פותרים סחרחורת על ידי בריחה, אלא על ידי עמידה פנים אל פנים מולה. »
כרטיס טיסה אינו תרופה לנפש המוטרדת מהשליחות שלה. הרצון לעזוב אינו מונע מפוליטיקה או כלכלה, אלא מאובדן תחושת המשמעות, מעייפות האמונה, מהתשה של הרוח.
מאז סוף שנות ה־70, הפכה החו »ל לסמל הפוך: היא מייצגת עבור רבים את מה שנדמה שאבד כאן, שקט, תרבות, כבוד, פשטות. מקום מנוחה מול ישראל הצעקנית, הקרועה, הנאבקת בעצמה.
אבל לא מדובר באהבת החוץ, אלא באכזבה מהפנים. הנה הפרדוקס: יש לנו מדינה, דגל, צבא, שפה… אבל כמה מאיתנו באמת חשים פה בבית? כמה חיים בארץ בלי לגור בה באמת?
מדברים עברית, אבל חולמים באנגלית. גרים כאן, אבל מדמיינים את עצמם שם. חוגגים את תל אביב, אבל מפנטזים על ברצלונה. אנחנו נעשינו זרים בארץ משלנו. גולים בתוך עצמנו.
זיגמונט באומן, בספרו מודרניות נזילה, תיאר זאת כך:
« האדם המודרני תמיד בדרכו החוצה. »
בעולם שבו זהות היא נזילה, ניידת, ניתנת להחלפה, הקשר למקום, לשפה, להיסטוריה מתערער. אפילו בישראל, שנבנתה על יסוד השיבה וההשתרשות, הזהות נעשית מתווכת, זמנית. הגלות איננה גזירת גורל, אלא בחירה, אך בחירה במחיר של טשטוש עצמי.
הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג אמר:
« עם שאינו מכיר בייעוד ההיסטורי שלו, ישאף להשתחרר ממנו. »
אבל « שחרור » כזה מתגלם לעיתים במסע חד־כיווני, לא כדי לחקור, אלא כדי לברוח מהמראה.
כנגד הפיתוי הזה של היעלמות, ניצבה קריאתו של בנימין זאב הרצל. הוא לא ביקש לברוח, אלא לקום. הוא האמין בתחייה כאן. הוא כתב:
« בארץ ישראל ייוולד העם היהודי מחדש, בתחייה רוחנית ולאומית. »
וב »אלטנוילנד » הוסיף:
« אם תרצו, אין זו אגדה. »
לא סיסמה – אלא אתגר מוסרי. קריאה להתחדשות, לא לביטול. משימה לבנות עולם חדש – לא להסתפק בלהיות אורחים בעולם הישן.
אבל היום, החלום הזה נשחק. לא בגלל האויבים, אלא בגלל העייפות שלנו. מה שמכרסם בנו אינו השנאה מבחוץ, אלא חוסר האמונה מבפנים.
והנה, אנו בשנת 2025, ודבר לא השתנה באמת.
הכמיהה לחו »ל עדיין מהדהדת, כפצע ישן שמעולם לא הגליד. הדמיון של « שם », שקט, מתורבת, מסודר, ממשיך לרדוף את הזיקה ל »כאן », רעשני, מסובך, מתנגד לעצמו. אבל אולי דווקא בכך טמונה האמת שלנו: לא בבריחה, אלא בהתעקשות להישאר. לא בערגה למקום אחר, אלא בנאמנות להבטחה שטרם הוגשמה. כי כל עוד אנו ממשיכים לחלום על גלות, כנראה שעוד לא סיימנו את השיבה.