יש אלף ואחת דרכים ברורות לשמוע את התכניות השונות של הפוליטיקה הפוליטית. האופק הקלאסי והבלתי ניתן לתיקון של המניכאיזם הימני-שמאלני שולט על רוב ממשלות אירופה וישראל מי זה זמן כה רב והוא נוגע בעיקר בכלכלה ובביטחון. מרחב חדש מתגלה, יותר מאי פעם היום, הוא מאתגר את הידע שלנו ומערער את ההישגים שלנו: הגלובליזציה והידע הרב בכלל הנושאים שנוגעים בחיינו. פער עצום הולך ומתרחב בתוך ליבם של העמים, בין אלה שפונים לאקולוגיה טהורה וקשה, למונדיאליזציה ולקפיטליזם שערורייתי לבין אלה שתומכים בכוחות מסורתיים, בדת עתיקת יומין, בלאומיות טהורה וקשה וכו’. הסטנדרטים הכפולים הללו חיוניים כדי להבין טוב יותר את המציאות של חיי היומיום שלנו בפוליטיקה.
אני רוצה להביע כאן את הקשיים שלי עם ממד אחר, חזרה של דז’ה וו כמעט בכל מקום בעולם, אבל ברמה פוליטית הרבה יותר פונדמנטליסטית. אני מתעב בכל כוחי את הפוליטיקה הפופוליסטית הבנויה על פחד, רגש הפרימטים ושנאת האחר. אחרי כל כך הרבה מאות שנים של דרמות וטרגדיות, האם אין לבני אדם תוכניות פוליטיות המסוגלות לעלות על דעתן את המשאלות לב העמים? האם אתה מנסה להבין בכנות את הנוף הפוליטי המביש של היום, כאשר כל כך הרבה דמוקרטיות קורסות?
החדשות הקודרות והמציקות של מדינות כמו ברזיל, הונגריה, איטליה, הפיליפינים, פולין, ונצואלה וארצות הברית מעוררות יותר מחשש אחד, באשר לעתיד הדמוקרטיה וכישרון להבטיח זכויות אזרח . אתה לא צריך להיות מדען פוליטי כדי לדעת איך כוחות דמוקרטיים, כה ימניים, קיבלו תמיכה כה עממית. התשובה פשוטה למדי: לא רק לפנות לפחדי אבות ולחלום על תהילה, אלא גם אובדן הריבונות הלאומית, התפוררות השלטון וחוסר משילות בעליל. פחד מאי-סדר קהילתי, היעלמות כללים חברתיים קבועים, פחד מהגירה המונית, פחד מתסיסה אזרחית שבאה בעקבות רוב המהפכות ואי-סדר עממי מול השלכות המשברים הכלכליים. יכולתן של המעצמות להסעיר את הפחדים העיקריים של האזרחים השיא עצה פורייה יותר ליתרונות הקיצוניות בכל מקום. מבחינה היסטורית, ממשלה שהוקמה על בסיס פחד מחזקת מפלגות שמרניות ולאומניות, בעוד שממשלה שהוקמה על פי תקוות שווא מחזקת דחפים פוליטיים פרוגרסיביים ודמוקרטיה דקדנטית, כאן הטעות, כאן לוקים בחסר.
אין זה סקופ להצביע על הכשלים הפוליטיים של כוחות איסלמופילים וריאקציוניים רבים בישראל, כולם מבוססים על המצאה של פוליטיקה של פחד בנוגע לשקיעתה של הדמוקרטיה היהודית. לשמאל הקיצוני הישראלי הידוע לשמצה אין מה לקנא בפוליטיקאים מערביים. הם מכריזים, צועקים כל היום על אותה שטות של מחשבה רעה ופעולה ציונית פושעת. האויב הוא דתי, לאומני, מסורתי, הוא מאיים עלינו מכל עבר בגבולותינו, הצבא שלנו שורץ תעמולה ציונית, הריבונות מושכת את זרועותיה מכל עבר. לעולם, לעולם לא תשמעו מילה, תכנית סוציו-אקונומית המוכנה להציל את החלשים, העניים ביותר, הפרובינציאלים, הפריפריאליים. השמאל האירופאי, אם ההומניזם מכל בחינה, הצטרפה לשורות ההון הגדול, היא הפכה לבעלת ברית עבד של הסחר החופשי, כלכלת השוק, של הקפיטליזם העולמי. כספו מממן ומזין תנועות אנרכיסטיות ואנטי-ציוניות, הוא משחד את תכני החינוך והתרבות, מעורר שנאה ומחולל מתחים בין-קהילתיים.
לרוע המזל, פוליטיקה מפחידה זו כמעט ולא נתמכה על ידי הבוחרים ולכן התוצאות לבחירות אחרונות: העם הצביע בעיקר בעד מדיניות ריבונית ומשילות אמתית למדינת העבריים.
תעמולה שמאלנית רוצה לעורר פחדים:
פחד ממלחמה כוללת, פחד מהתקוממות פלסטינית, פחד ממדינה תיאוקרטית, פחד מצייד מכשפות, פחד ממדינה פשיסטית, פחד מאפליה, פחד מן הפחד!
העובדות והטיעון הרציונלי, כביכול שלהן, נשארו ונותרו סובייקטיביים. לא כולם שווים, לא כולם מצליחים, לא כולם דומים, כן כולם שונים בגופם, בפניהם, באמונתם, בצבע אורם, במינם, בגזעם!
אין אמת אחד, האנושות היא מטפורה לתזמורת רבת כלים המשמיעה לנו סימפוניה המעידה בבלעדיות את הרמונית יקומנו!
אנשים שמפחדים לא לוקחים בחשבון את המציאות האמתית, הם תוקפניים כי במגננה. על מיתרי הנושאים האלה, הפוליטיקאים שלנו, מימין ומשמאל, מנגנים את המנגינה הדיסוננטית שהם מכירים כל כך טוב. עם זאת, מה שחסר הוא כוח שיכול להציע ציפייה, לפתוח פרספקטיבה ולהעניק אמון בעתיד טוב יותר. תפסיקו לגרום לנו לחלום חלומות באספמיה. עד לאחרונה האמנו במדינת הרווחה, היא הייתה צריכה להביא לכולנו, לטענת הסוחרים, חיים טובים יותר ולהשתתף בשוויון רב יותר. אני מחפש ומחפש ברצינות, אבל אני לא נתקל בתוכנית פוליטית ממצה בשום מקום, גם בשמאל וגם בימין, שום דבר ואף אחד לא נותן לי שום תקווה לעתיד טוב יותר. התלונות הנוגעות לכל מה שעלינו לחשוש, כלומר לכל התחומים הנוגעים לאדם ולהוויה שלו, הן כמעט אינסופיות. הרפורמות המוצעות על ידי האוליגרכיה הפוליטית והפלוטוקרטיה של הסוחרים הן מסוג « טיפולי שיניים מסובסדים יותר », וזה בהחלט טוב מאוד אבל לא תורם לחידוש התקווה.
רבים מאתנו מפקפקים יותר ויותר, לנוכח המחזה הפוליטי של מפלגות השמאל, יהירות ויומרניות, המוצעות בנדיבות על ידי הנוגעים בדבר (תרתי משמע). מעט אופקים בזירה איפה שהשחקנים כותבים את תסריטם בעצמם ודרכו מעלים את עצמם על במה, ממש מול אנשים ערופי דעת ומחשבה ובלתי מיוצגים. למדיניות זו אין אג’נדה כלכלית-חברתית להמוני העובדים ולמעמד הביניים. כיצד ניתן ליצור חברה טובה יותר מיסודה, בדרך זו? אני משוכנע בתוקף שיש עוד הרבה מה להפסיד אם וכאשר הכוחות הפוליטיים, המעוניינים לשמור על חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, בצדק ובמשפט, המבוססת על אחווה, ימשיכו לרשום מרשמי הפחד והחרדה. ההיבהלות הוכיחה תמיד את עצמה כנשק הבולט של הפוליטיקה הריאקציונרית. איפה ומתי הפוליטיקה הפוליטית תתמסד על פי הציפייה למוסר חברתי ולאתיקה לאומית?
חרדה או ציפייה מדינית? בחרו…
מאת רוני אקריש
יש אלף ואחת דרכים ברורות לשמוע את התכניות השונות של הפוליטיקה הפוליטית. האופק הקלאסי והבלתי ניתן לתיקון של המניכאיזם הימני-שמאלני שולט על רוב ממשלות אירופה וישראל מי זה זמן כה רב והוא נוגע בעיקר בכלכלה ובביטחון. מרחב חדש מתגלה, יותר מאי פעם היום, הוא מאתגר את הידע שלנו ומערער את ההישגים שלנו: הגלובליזציה והידע הרב בכלל הנושאים שנוגעים בחיינו. פער עצום הולך ומתרחב בתוך ליבם של העמים, בין אלה שפונים לאקולוגיה טהורה וקשה, למונדיאליזציה ולקפיטליזם שערורייתי לבין אלה שתומכים בכוחות מסורתיים, בדת עתיקת יומין, בלאומיות טהורה וקשה וכו’. הסטנדרטים הכפולים הללו חיוניים כדי להבין טוב יותר את המציאות של חיי היומיום שלנו בפוליטיקה.
אני רוצה להביע כאן את הקשיים שלי עם ממד אחר, חזרה של דז’ה וו כמעט בכל מקום בעולם, אבל ברמה פוליטית הרבה יותר פונדמנטליסטית. אני מתעב בכל כוחי את הפוליטיקה הפופוליסטית הבנויה על פחד, רגש הפרימטים ושנאת האחר. אחרי כל כך הרבה מאות שנים של דרמות וטרגדיות, האם אין לבני אדם תוכניות פוליטיות המסוגלות לעלות על דעתן את המשאלות לב העמים? האם אתה מנסה להבין בכנות את הנוף הפוליטי המביש של היום, כאשר כל כך הרבה דמוקרטיות קורסות?
החדשות הקודרות והמציקות של מדינות כמו ברזיל, הונגריה, איטליה, הפיליפינים, פולין, ונצואלה וארצות הברית מעוררות יותר מחשש אחד, באשר לעתיד הדמוקרטיה וכישרון להבטיח זכויות אזרח . אתה לא צריך להיות מדען פוליטי כדי לדעת איך כוחות דמוקרטיים, כה ימניים, קיבלו תמיכה כה עממית. התשובה פשוטה למדי: לא רק לפנות לפחדי אבות ולחלום על תהילה, אלא גם אובדן הריבונות הלאומית, התפוררות השלטון וחוסר משילות בעליל. פחד מאי-סדר קהילתי, היעלמות כללים חברתיים קבועים, פחד מהגירה המונית, פחד מתסיסה אזרחית שבאה בעקבות רוב המהפכות ואי-סדר עממי מול השלכות המשברים הכלכליים. יכולתן של המעצמות להסעיר את הפחדים העיקריים של האזרחים השיא עצה פורייה יותר ליתרונות הקיצוניות בכל מקום. מבחינה היסטורית, ממשלה שהוקמה על בסיס פחד מחזקת מפלגות שמרניות ולאומניות, בעוד שממשלה שהוקמה על פי תקוות שווא מחזקת דחפים פוליטיים פרוגרסיביים ודמוקרטיה דקדנטית, כאן הטעות, כאן לוקים בחסר.
אין זה סקופ להצביע על הכשלים הפוליטיים של כוחות איסלמופילים וריאקציוניים רבים בישראל, כולם מבוססים על המצאה של פוליטיקה של פחד בנוגע לשקיעתה של הדמוקרטיה היהודית. לשמאל הקיצוני הישראלי הידוע לשמצה אין מה לקנא בפוליטיקאים מערביים. הם מכריזים, צועקים כל היום על אותה שטות של מחשבה רעה ופעולה ציונית פושעת. האויב הוא דתי, לאומני, מסורתי, הוא מאיים עלינו מכל עבר בגבולותינו, הצבא שלנו שורץ תעמולה ציונית, הריבונות מושכת את זרועותיה מכל עבר. לעולם, לעולם לא תשמעו מילה, תכנית סוציו-אקונומית המוכנה להציל את החלשים, העניים ביותר, הפרובינציאלים, הפריפריאליים. השמאל האירופאי, אם ההומניזם מכל בחינה, הצטרפה לשורות ההון הגדול, היא הפכה לבעלת ברית עבד של הסחר החופשי, כלכלת השוק, של הקפיטליזם העולמי. כספו מממן ומזין תנועות אנרכיסטיות ואנטי-ציוניות, הוא משחד את תכני החינוך והתרבות, מעורר שנאה ומחולל מתחים בין-קהילתיים.
לרוע המזל, פוליטיקה מפחידה זו כמעט ולא נתמכה על ידי הבוחרים ולכן התוצאות לבחירות אחרונות: העם הצביע בעיקר בעד מדיניות ריבונית ומשילות אמתית למדינת העבריים.
תעמולה שמאלנית רוצה לעורר פחדים:
פחד ממלחמה כוללת, פחד מהתקוממות פלסטינית, פחד ממדינה תיאוקרטית, פחד מצייד מכשפות, פחד ממדינה פשיסטית, פחד מאפליה, פחד מן הפחד!
העובדות והטיעון הרציונלי, כביכול שלהן, נשארו ונותרו סובייקטיביים. לא כולם שווים, לא כולם מצליחים, לא כולם דומים, כן כולם שונים בגופם, בפניהם, באמונתם, בצבע אורם, במינם, בגזעם!
אין אמת אחד, האנושות היא מטפורה לתזמורת רבת כלים המשמיעה לנו סימפוניה המעידה בבלעדיות את הרמונית יקומנו!
אנשים שמפחדים לא לוקחים בחשבון את המציאות האמתית, הם תוקפניים כי במגננה. על מיתרי הנושאים האלה, הפוליטיקאים שלנו, מימין ומשמאל, מנגנים את המנגינה הדיסוננטית שהם מכירים כל כך טוב. עם זאת, מה שחסר הוא כוח שיכול להציע ציפייה, לפתוח פרספקטיבה ולהעניק אמון בעתיד טוב יותר. תפסיקו לגרום לנו לחלום חלומות באספמיה. עד לאחרונה האמנו במדינת הרווחה, היא הייתה צריכה להביא לכולנו, לטענת הסוחרים, חיים טובים יותר ולהשתתף בשוויון רב יותר. אני מחפש ומחפש ברצינות, אבל אני לא נתקל בתוכנית פוליטית ממצה בשום מקום, גם בשמאל וגם בימין, שום דבר ואף אחד לא נותן לי שום תקווה לעתיד טוב יותר. התלונות הנוגעות לכל מה שעלינו לחשוש, כלומר לכל התחומים הנוגעים לאדם ולהוויה שלו, הן כמעט אינסופיות. הרפורמות המוצעות על ידי האוליגרכיה הפוליטית והפלוטוקרטיה של הסוחרים הן מסוג « טיפולי שיניים מסובסדים יותר », וזה בהחלט טוב מאוד אבל לא תורם לחידוש התקווה.
רבים מאתנו מפקפקים יותר ויותר, לנוכח המחזה הפוליטי של מפלגות השמאל, יהירות ויומרניות, המוצעות בנדיבות על ידי הנוגעים בדבר (תרתי משמע). מעט אופקים בזירה איפה שהשחקנים כותבים את תסריטם בעצמם ודרכו מעלים את עצמם על במה, ממש מול אנשים ערופי דעת ומחשבה ובלתי מיוצגים. למדיניות זו אין אג’נדה כלכלית-חברתית להמוני העובדים ולמעמד הביניים. כיצד ניתן ליצור חברה טובה יותר מיסודה, בדרך זו? אני משוכנע בתוקף שיש עוד הרבה מה להפסיד אם וכאשר הכוחות הפוליטיים, המעוניינים לשמור על חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, בצדק ובמשפט, המבוססת על אחווה, ימשיכו לרשום מרשמי הפחד והחרדה. ההיבהלות הוכיחה תמיד את עצמה כנשק הבולט של הפוליטיקה הריאקציונרית. איפה ומתי הפוליטיקה הפוליטית תתמסד על פי הציפייה למוסר חברתי ולאתיקה לאומית?
חרדה או ציפייה מדינית? בחרו… מאת רוני אקריש
