שני דמויות, צרפתיות, ניצבות זו מול זה. היא סופרת, יהודייה מוצהרת אבל « לא שומרת מצוות », יצור שנבנה כמעט כולו מן הזיכרון: טקסים, ימי זיכרון, שואה, מתכוני סבתא, ערכים הומניסטיים באריזה צרכנית. הוא האיש בעל הקול הרך של מחוות רשמיות, המומחה ל »חובת הזיכרון », הכהן החילוני של הנרות, דקות הדומייה והנאומים הרועדים. שניהם יחד מגלמים סצנה טיפוסית של היהדות המערבית המודרנית: דת הזיכרון במקום הייעוד העברי.
במהלך השיחה, הוא, אולי בלי להתכוון, חושף את הפרדוקס שבדבריה. היא תובעת לעצמה « זהות יהודית » שאינה מכירה לא את לשונה, לא את סיפורה, לא את ייעודה. היא אינה קוראת תנ »ך, אינה מדברת עברית, רואה בישראל « בעיה » ולא הבטחה, ובכל זאת מתעטפת ב »להיות יהודייה » שאין לו עוד תוכן מלבד רגש והנצחה. היא שוכנת בתוך יהדות של זיכרון, בלי עם, בלי אומה, בלי עברית, בלי ישראל. הסצנה הזאת חושפת את השבר בדיוק אכזרי: מה שנקרא עדיין « יהדות » אינו לעיתים קרובות אלא רוח רפאים של זהות, תלויה על קיר של בית עלמין.
כך, הכל נאמר: היהדות צומצמה לרגש, למצב רוח, לתחושת שייכות מעורפלת. אין עוד עם, אין עוד אומה, אין עוד עברית, אין עוד ארץ. רק מדבקה זהותית נוחה, מקובלת חברתית. אומרים « אני יהודי » כמו שאומרים « אני שמאלני », « פמיניסטי » או « טבעוני »: משבצת לסימון, ניואנס של רגישות בתוך הסופרמרקט הגדול של הזהויות. השאר, התנ »ך, הריבונות, הברית, ארץ ישראל, נדחק למדף של פולקלור מביך או לקטגוריית « בעיה פוליטית ». משה, יהושע, ישעיהו, עמוס, כל אלה שוקלים פחות מהאשטאג מוצלח בטוויטר.
האנשים האלה חיים במוזוליאום ממוזג. הם אוהבים ומאדירים, מלאי רגש, כל טקס זיכרון אפשרי ומדומיין. יום השואה, יום הזיכרון, כנסים על « הזיכרון », צעדות דומייה, אבנים, לוחות, נרות, כינורות, עדויות בלופ אינסופי. הם חיים בתוך הזיכרון מבלי להפוך אי פעם לאפשרות. סיבת קיומם היחידה: לבכות יפה, לזכור חזק, להתקומם באלגנטיות. המוות נהיה זהותם. השואה, כרטיס הביקור שלהם. הם מומחים לדמעות, אנאלפביתים בגורל. אושוויץ הם יודעים בעל פה, את ציון הם מתעלמים; למנות מתים הם יודעים, אבל כבר אינם יודעים בשביל מה אמורים החיים לקום על רגליהם.
עבורם, היהדות היא מיעוט תרבותי סימפטי: קצת שואה, קצת מטבח של סבתא, קצת ערכים הומניסטיים כלליים. מערבבים הכל עם מצפון מערבי טוב, מפזרים מעל « לעולם לא עוד » ו »פתיחות לאחר », וקוראים לזה « זהות יהודית ». זה נקי, זה נחמד, זה לא מאיים. יהדות מצומצמת למוזיאון, למטבח ולאתיקה של סלון. שום דבר שלא מטלטל, שום דבר שלא דורש, שום דבר שלא מחייב. קול הנביאים הוחלף בטון המתוק של פרשני אולפנים, מתיחות הברית הוחלפה בנוחות של פאנלים בטלוויזיה.
« הזהות היהודית הגלותית » היא זהות על מכשיר הנשמה. היא אינה מכירה את השפה שהולידה אותה, העברית; היא אינה רוצה לשמוע על הארץ הנושאת אותה, ישראל; היא מסרבת לשאת את ההיסטוריה שעיצבה את העם הזה, מיציאת מצרים ועד שיבת ציון. היא מעדיפה כנסים על « הזיכרון » על פני לימוד התנ »ך. היא מעדיפה סיסמאות אוניברסליות על פני קריאת הנביאים. היא מעדיפה צעדות לבנות על פני מגפיים מלאות אבק של חיילים על גבול. היא מחליפה תהילים בהחלטות האו »ם, תפילה בהודעת דובר של ארגון זכויות אדם.
בעולם הזה, המילה « עם » מפחידה, המילה « אומה » מביכה. מחליפים הכל ב »קהילה », « תרבות », « מסורת » – מילים רכות, נטולות עמוד שדרה. « יהודי » נהפך להיות כמו « מזרחי תרבותי » או « קצת לטינו »: צבע, סגנון, פולקלור. התנ »ך? טקסט מיתולוגי ישן, במקרה הטוב מקור לאפורים מעוררי השראה. העברית? שפה אקזוטית, טובה לתפילות של אחרים, בעוד שהצרפתית והאנגלית מתפקדות כסמכויות המוסר העליונות. ישראל? בעיה פוליטית מורכבת, מבוכה בארוחת ערב, תיק שיש להחזיק במרחק בטוח כדי להישאר « קביל » במערכות העיתונים והאוניברסיטאות. הם יהודים בכל מקום, חוץ מהמקום שבו ההיסטוריה מחכה להם.
היהדות הסנטימנטלית הזו חיה מהנצחות ומתירוצים. הנצחת המתים, התנצלות מתמדת על החיים. בוכים על המחנות, חושדים בצה »ל. מאמצים את « לעולם לא עוד », ומאשימים את המדינה היהודית בכל פעם שהיא מעיזה להגן על עצמה. רוצים להיות יהודי-קורבן, בשום אופן לא יהודי-ריבון. לבכות על אושוויץ – כן; לשאת באחריות על ירושלים – לא. מעדיפים יהדות שמתאימה באופן מושלם לדמעות המערב, מאשר עבריות המסוגלת לומר לא, לשרטט גבול, לשאת נשק כשצריך. היהדות מתקבלת כל עוד היא אנדרטה; היא הופכת בלתי נסבלת ברגע שהיא חוזרת להיות עם.
אך היהדות, לפני שנרשמה כ »דת » בפקולטות למדעי הדתות, היא שמו של עם עברי: עם ממשי, עם לשון, עם ארץ, עם היסטוריה, עם ייעוד. עם שלא נולד באושוויץ אלא ביציאת מצרים, שאינו מוגדר בראש ובראשונה על ידי האנטישמיות אלא על ידי דיבור אלוהי, ברית חתומה, הבטחת ארץ וצדק. העם הזה לא נקרא כדי לקשט מצעדי זיכרון של רפובליקה עייפה. הוא לא עבר מצרים, בבל, רומא, אינקוויזיציה, גטאות ומחנות כדי לסיים כמיעוט דקורטיבי בדמוקרטיה מותשת. הוא זומן להמציא דרך אחרת לשכון בעולם, לעשות משפט, לקשור שמים וארץ בתוך עיר חיה, כפי שמזכירים, ממשה ועד ישעיהו, כל מי שדיברו בשמו.
« הזהות היהודית בלי עברית » היא הונאה. משאירים את המילה « יהודי », זורקים את ה »עברי ». מתנפחים מגאווה על « היותי יהודי » מבלי לדעת מה פירוש « עברי »: מי שעובר צד, מי שיוצא מן האלילות, מי שמסרב לעבוד את האימפריות, את השווקים או את המוסר האופנתי של הזמן. מכנים את עצמנו « יורשים » מבלי לפתוח את הספר. מצהירים על « קשר למסורת » מבלי להכיר לא את השפה, לא את הטקסט, לא את המשמעות. עושים קריירה מתוך זהות, עם מזוודה ריקה. מתנחמים בעץ משפחה חבול במקום להתייצב מול קריאה תובענית.
הדרמה איננה שהם « לא שומרי מצוות ». הדרמה היא שהם תלושים, עלובים וריקים. אפשר להיות מעט שומר מצוות ועדיין עמוק עמוק עברי; אפשר לשמור הלכה בדקדקנות ולהישאר גולה בראש. קו השבר האמיתי איננו בין דתיים לחילונים. הוא בין מי שמקבל עליו להיות עם חי – עם ארץ, עם שפה ועם ייעוד – לבין מי שמעדיף להישאר ניצב נצחי בתיאטרון הקורבנות של המערב. מצד אחד, אלה שמקבלים על עצמם את כובד המציאות – גבולות, לשון, אחריות, ריבונות; מצד אחר, אלה הניזונים מסמלים מנותקים מן הקרקע.
להגיד « אני יהודי » צריך להיות הסכמה לגלות את העברי המתחבא בתוך היהודי הדל שאני עדיין, לפתוח מחדש את הספר, ללמוד שוב את השפה, להביט בעיניים פקוחות אל הארץ שממתינה, ולאפשר לנביאים לשפוט אותי. לומר « אני יהודי » צריך לקשור בין שואה לציון, בין זיכרון המתים לאחריות החיים, בין זעקת הקורבנות לתביעת הריבונות. אחרת זו אינה זהות אלא פוזה. דמעה במקום הנכון, נאום בניסוח המדויק, דרכון מוסרי לסלונים. משחקים בעדות היסטורית מבלי להסכים להפוך לשחקנים בהיסטוריה.
הגיעה השעה לומר את הדברים בבירור: או שנישאר מקצועני הנצחה – יהודים של מוזיאון, יהודים של כנס, יהודים של אולפן טלוויזיה – או שנהפוך שוב לעברים עומדים, נטועים בארץ, קשורים בברית, נושאים באחריות עתיד. בין יהדות סנטימנטלית לעבריות חיה – צריך לבחור. אי אפשר עוד להתחבא מאחורי טקסים כדי לברוח מן הייעוד. יציאת מצרים לא הייתה « צעדת זיכרון », אלא יציאה ממשית, מסוכנת, אל ארץ ממשית.
יהדות של זיכרון או עבריות של גורל – שם עובר קו השבר. מי שמסתפק בלבכות את העבר בוגד בעתיד. מי שמעז להיות שוב עברי עושה סוף סוף חסד עם המתים – בכך שהוא חי, בונה ונושא את ההיסטוריה בהווה. הנאמנות האמיתית לנופלים אינה בהנצחת אין־קץ של ליטורגיית הדמעות, אלא בעשיית מה שהם לא הספיקו לעשות: לשכון במלואה בשם ישראל, בארץ ישראל, בלשון ישראל, בכבודו של עם המסרב להצטמצם אל אסונו.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved