אלו הן תמונות שמספרות סיפור שלם על התפתחות העולם: ולדימיר פוטין, שי ג’ינפינג ונרנדרה מודי אוחזים ידיים, מחייכים, מול הבזקי הצלמים. פסגת טיינג’ין, שאורגנה בידי הנשיא הסיני, הסתיימה בתמונה רשמית שבה נראו עשרים ושישה ראשי מדינות וממשלות, בהם מנהיגי רוסיה, בלארוס, איראן, טורקיה, הודו ועוד כעשרים מנהיגים אירו־אסייתיים המייצגים כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם. לא כולם מסכימים על הכול, מחלוקות רבות מפרידות ביניהם, אך כולם שותפים לרצון ברור: לשמור על מרחק מן המערב, ובמיוחד מארצות הברית של דונלד טראמפ. זהו חזית של סירוב מבוימת היטב, עם מסר חד: יש כיום מודל בינלאומי אחר, ובמרכזו ניצבת סין.
הרגע הזה אינו מקרי. פחות משלושה שבועות לאחר שפוטין התקבל בכבוד רב בידי טראמפ באלסקה, הוא כבר נמצא בטיינג’ין ובבייג’ין, רושם סדרת פגישות מדיניות. ביום שני שוחח על הסכסוך באוקראינה עם עמיתו הטורקי, ולאחר מכן על הגרעין עם נשיא איראן. ביום שלישי פגש את שי ג’ינפינג, מארחו ובן בריתו האסטרטגי, ולאחר מכן נועד עם נרנדרה מודי. המפגש הזה בין ראש ממשלת הודו לנשיא הסיני חשוב במיוחד: זו ביקורו הראשון של המנהיג הלאומני ההינדי בסין מאז 2018, והוא מתקיים לאחר שנים של ניכור. העימות הקטלני ב־2020 בלאדאק, שבו נהרגו כעשרים חיילים הודים, העמיק את הקרע. אולם המכסים של 50% שהטיל טראמפ לאחרונה על סחורות הודיות כנראה שכנעו את מודי להפשיר חלקית את היחסים עם בייג’ין.
שי ג’ינפינג ניצל את האירוע כדי לפתוח בנאום שבו לא הסתיר את יעדיו: הוא תקף את « מנטליות המלחמה הקרה » ואת « מעשי ההפחדה », כשהוא מכוון ישירות לארצות הברית. המסר ברור: מול הסנקציות, המכסים והאסטרטגיה של עימות, אירו־אסיה מבקשת להציג את עצמה כחלופה. לנאום זה נלווית גם הדגמה צבאית. מצעד גדול נערך בכיכר טיאנאנמן, בנוכחות המנהיג הצפון־קוריאני, כדי להפגין את כוחה של סין. הצי הסיני, שכבר עבר במספרו את זה של ארצות הברית, מבקש להוכיח שסין איננה עוד רק מעצמה כלכלית אלא יריבה אסטרטגית של ממש.
מאחורי החיוכים ותמונת הקבוצה יש לקרוא מהלך גיאופוליטי עמוק. הודו וסין נשארות יריבות, רוסיה שקועה במלחמה באוקראינה ותלויה בסיוע סיני, טורקיה ואיראן מכתיבות קצב משלהן. אך כולן רואות בארצות הברית אויב או לפחות מתחרה מכביד. המדיניות הפרוטקציוניסטית והקונפליקטואלית של טראמפ, שנועדה לבודד את בייג’ין ולהחליש את מוסקבה, מביאה לתוצאה הפוכה: היא מקרבת את יריביו זה לזה. מבחינת סין, זו הזדמנות היסטורית: לאגד סביבה חזית מגוונת, מאוחדת בעיקר בסירוב לסדר העולמי המערבי.
בתוך מציאות משתנה זו, ישראל תופסת מקום ייחודי ושביר. היא קשורה בעבותות לארצות הברית, שעליה היא נשענת צבאית, מדינית וכלכלית, אך אינה יכולה להתעלם מן התמורות באירו־אסיה. היא צופה בדאגה בהתלכדות האסטרטגית בין רוסיה, סין ואיראן, אויבתה המושבעת. איראן, שמתחזקת כבר מן השותפות עם מוסקבה ובייג’ין, זוכה דרך הבריתות החדשות ללגיטימציה נוספת. השיחות על הגרעין האיראני, שהתקיימו בשולי הפסגה, מזכירות לישראל שהביטחון הלאומי שלה תלוי במאזן העדין הזה.
עם זאת, ישראל איננה צופה פאסיבית. בידיה גם כלים. יחסיה הכלכליים עם הודו הם מהחמים באזור, ומודי לא חדל מלחזק את שיתוף הפעולה עם ירושלים בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה והחקלאות. אם הודו מבקשת להסתדר עם סין מול הלחצים האמריקאיים, על ישראל לשמור בקנאות על הברית הזו. גם עם סין עצמה מתקיימים קשרים כלכליים משמעותיים, במיוחד בתחומי תשתיות ומחקר. בייג’ין משחקת בכמה זירות במקביל, ומציגה את עצמה כשותפה אפשרית גם למדינה השייכת למחנה המערבי.
ישראל ניצבת, אם כן, בפני דילמה: להישאר נאמנה לעוגן האמריקאי המבטיח לה הגנה חיונית, ובו בזמן לא להידחק לשוליים עם ההתרחקות של חלקים מן העולם אל מסלול סיני. זהו תרגיל באיזון עדין הדורש זהירות ותבונה, במיוחד מול העוינות האיראנית, הנתמכת בידי מוסקבה ובחסות בייג’ין.
בשלב זה מתבקשת מחשבה פילוסופית על ההיסטוריה העכשווית. הגל ראה בהיסטוריה את « ערמומיות התבונה », שבה התשוקות והחישובים של בני האדם מממשים, מבלי דעת, תנועה רחבה יותר: זו של החירות המתגלמת. מה שאירע בטיינג’ין ניתן לפרש כאירוע כזה: ארצות הברית ביקשה להחליש את יריביה באמצעות סנקציות ומכסים, אך בפועל היא עודדה את התקרבותם זה לזה, ומסרה לסין תפקיד מרכזי שאיש מהם לא היה מעניק לה לבדה. שפנגלר, ביצירתו שקיעת המערב, היה אולי רואה בפסגה זו את הוכחת הדעיכה המערבית: המערב, שבע־כוח טכנולוגי, מתנגש בציביליזציות אחרות התובעות את גורלן ההיסטורי. טוינבי היה מוסיף: ציביליזציות אינן קורסות מהתקפה חיצונית, אלא מכישלונן להגיב לאתגרים חדשים. והמערב, הכבול בעימות מתמשך ובסגירות עצמית, מתקשה להציע תשובה יצירתית לאתגר האירו־אסייתי.
ישראל, מנקודת מבט זו, היא אבן מיוחדת בלוח. מדינה קטנה אך נטועה בהיסטוריה בת אלפיים שנה, היא יודעת היטב מהו לחיות בצומת של אימפריות. הישרדותה, יצירתיותה ועמידותה הופכות אותה למעבדה היסטורית. במקום שבו הגושים הגדולים מתנגשים ומתרכבים מחדש, ישראל מסוגלת לגלם, על אף פגיעותה, רציפות של משמעות וכוח הסתגלות המזכירים שההיסטוריה אינה עשויה רק ממספרים וכוחות, אלא גם מרעיונות ורצונות. הגל היה אומר כי האומות ששורדות לאורך הדורות הן אלו הנושאות עיקרון אוניברסלי. השאלה עבור ישראל היא האם תוסיף לשאת את העיקרון הזה, חירות השזורה בזיכרון ונפתחת לעתיד, בעולם שבו לוחות הטקטוניקה של הכוח מסודרים מחדש.