כן, יש חיים לאחר המוות! – רוני אקריש

התעוררתי הבוקר באור חדש, לפני 17 שנים בדיוק, ב-18 בינואר 2006 בשעה 13:28, הלב שלי הפסיק לפעום, הגוף שלי נעשה אינרטי, הנשמה שלי נכנעה, שום מנהרה לא נפתחה מולי, שום אור לא אתגר אותי, רק האין היה נוכח.
אני מדמיין את פריקת הדרישות וההוראות, מזרקים ומחטים, מוצרי עירוי, אני מכיר את הקולגות שלי, הם אף פעם לא מוותרים. עיסוי לב, חמצן ולבסוף הכוחות המיוחדים: הדפיברילטור! אתו אין קונצים, זה עובר או זה שובר. אכן כן, הצליחו, אני פוקח עיניים, מביט, כואבת לי הלשון, אני שואל שאלות, עונים לי נשכת את עצמך, אני שואל איך, עונים לי: קצת אפילפסיה, אני שואל איפה, אומרים לי מתי שהייתה שם! מסביבי, מולי, דממת מוות, מוזרה ולא מוכרת למיון הדסה עין כרם, הן והם שם, פניהם נפולות, לבושים בירוק, לבן או כחול, בני לוויה בני ה-27 שנות עבודה ועמל רפואי. אחד החברים שלי, פרופסור לקרדיולוגיה, ניגש אליי עם דמעות בעיניים, לוקח את ידי ואומר לי בקול חנוק, ברוך שובך בינינו! גם אשתי שם, מבטה רעוע מכאב ופחד, אבא שלי, גם אחי, כולם נקראו למיטתי על ידי עמיתיי.
הרגעים הגורליים האלו נשארים חקוקים בזיכרוני, הם חודרים לחיקי ומערערים את קיומי, לעולם לא אוכל להיות מי שהייתי. הובחנתי לאחר מכן כפוסט טראומה, נדרשתי למעקב במשך שנה דרך מומחי לנפש כדי לקבל טוב יותר את העובדה, הבלתי נתפסת, לחיות חווית המוות!
אני חייב להודות שאחרי 17 שנות לידה מחדש, מעולם לא הרגשתי חי כמו מאז אותם רגעים של האין. בשנת 2009 הוכרזתי כנכה 100%, אך יותר מתמיד מלא בפרויקטים. הכתיבה התגלתה אלי, אני האיש של הדיבור והנאום, היא הפכה עבורי לטיפול היומיומי שלי, מאמרים, טקסטים, ספרים, שירה, אפוריזמים, בצרפתית בהחלט, אך בהדרגתיות גם בעברית, באופן מפתיע מאוד. הדובדבן על קצפת של קיומי הצנוע יהיה הקמתה של האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים, ה »קפה דעת שלי » יצע של דעת, חוכמה ובינה, החסר כל זיקה גשמית, עבור עמי בישראל! הרשו לי לאחל לעצמי, מתוך ליבי השבור, יום הולדת שמח ובריאות איתנה, כאן ועכשיו.