יש להפסיק את הלשון המרוככת.
יש להפסיק את הזהירויות הפחדניות.
יש להפסיק לדבר על האסלאמיזם כאילו היה רק סטייה רוחנית, עודף מצער של דתיות, או קנאות שולית שאפשר להסתפק בגינוי מנומס כלפיה. האסלאמיזם איננו תוספת של אמונה. הוא אידאולוגיה של שליטה. וכמו כל אידאולוגיה של שליטה, בכל מקום שבו הוא מתבסס הוא מניב את אותם פירות של מוות: פחד, שעבוד, השפלה, אינדוקטרינציה ורצח.
דאעש, אל־קאעידה, הג׳יהאד האסלאמי, חמאס בממדו הטרוריסטי, חזבאללה בלוגיקה המיליציונית שלו, המנגנונים התיאוקרטיים שנולדו מן המהפכה האסלאמית באיראן, ומטריצות השליטה כמו האחים המוסלמים – אינם תאונות מקריות חסרות קשר. הם שייכים לאותה משפחה היסטורית ומוסרית: זו של השתלטות על הקודש בידי הרצון לעוצמה. הפסוק נהפך שם לפקודה, האמונה נהפכת למשמעת המונים, הקהילה נהפכת למחנה, ואפילו האל עצמו נהפך לערבות העליונה של הבלתי אנושי.
פשעיהם אינם רק אסטרטגיים או צבאיים. הם עמוקים יותר. הם מוסריים, משום שהם משחיתים את התודעה. הם אנתרופולוגיים, משום שהם מעוותים את האדם עד עומק פנימיותו. הם ציוויליזציוניים, משום שהם מחליפים את המחשבה, את המשפט, את התרבות ואת האחריות בלוגיקה של טיהור, ציות והדרה. הם מדברים על צדק, אך מנהלים אכזריות. הם מדברים על טוהר, אך מפיצים שחיתות. הם מדברים על כבוד, אך כופים השפלה. הם מדברים על אלוהים, אך משרתים שליטה.
לפיכך יש לשפוט את האסלאמיזם לא לפי הצהרותיו אלא לפי תוצאותיו. בכל מקום שבו הוא מתקדם לאורך זמן, האישה מושפלת, המחשבה נעשית חשודה, האמנות מושחתת, בית הספר מזוהם, הילדות מגויסת, המיעוט מאוים, המתנגד נרדף, והעם כולו נתון לפיקוח מוסרי. האסלאמיזם אינו משחרר איש. הוא מחרים, מגייס ומטיל אימה. הוא מתיימר להגן על המוסלמים, אך הפך אינספור מוסלמים לקורבנותיו הראשונים. הוא מתיימר להציל את האמונה, אך הופך אותה למשטרה.
המהפכה האסלאמית באיראן העניקה ללוגיקה זו את צורתה המדינתית השלמה ביותר. במסווה של יראת שמיים היא הנהיגה אפוטרופסות דתית על הריבונות הפוליטית. בשם הצדק היא בנתה מנגנון ביטחוני. בשם המוסר היא העניקה לגיטימציה לדיכוי. מרגע זה המדינה חדלה לשרת את העם והחלה לשרת את שימורה המקודש של עצמה. וכאשר העם קם, מוחה, מערער או פשוט מבקש לחיות, המשטר אינו רואה אזרחים אלא איום פנימי. זוהי האמת הקפואה של כל תיאוקרטיה ביטחונית: האמונה אינה עוד דרך אל המשמעות, אלא שריון אידאולוגי של השלטון.
אולם כדי לגנות את האסלאמיזם בעוצמה, יש גם לסרב לשקר הסימטרי: להפוך את האסלאם כולו לנאשם. זו תהיה טעות מוסרית, אינטלקטואלית ואסטרטגית. טעות מוסרית, משום שתמחץ תחת אותה האשמה מיליוני מאמינים פשוטים. טעות אינטלקטואלית, משום שתבלבל בין מסורת דתית רבת-פנים לבין חטיפתה בידי אידאולוגיה לוחמנית. וטעות אסטרטגית, משום שתעניק לאסלאמיסטים את ניצחונם היפה ביותר: להצליח להצטייר כאסלאם עצמו.
ההתנגדות לאסלאמיזם לא נולדה מחוץ לעולם המוסלמי. במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת נשאה אותה שורה של הוגים מוסלמים בני זמננו, ובהם מוחמד ארכון, מבקר « התבונה האסלאמית »; נאסר חאמיד אבו זייד, שהגן על קריאה היסטורית והרמנויטית של הקוראן; מוחמד טלבי, שדגל באסלאם של חירות כנגד הפונדמנטליזם; ועבדוללה אחמד א־נעים, שהציע תפיסה של אסלאם התואם מדינה חילונית וזכויות אדם. כל אחד בדרכו הבין כי האסלאמיזם איננו מגן על האמונה אלא מעוות אותה; איננו משרת את האל אלא את השליטה; איננו מגן על המאמין אלא מגייס אותו למכונת שליטה.
קולות אלו חיוניים, משום שהם מפרקים בעת ובעונה אחת את אליבי הקנאים ואת הנוחות של מערבבי הקטגוריות. הם מזכירים כי חילול הקודש הראשון איננו הביקורת על הדת, אלא הפיכתה למנגנון אידאולוגי, למשטרת מוסר ולמכשיר של כוח. לכן החלוקה האמיתית איננה בין האסלאם לבין המערב, ואף לא בין מאמינים ללא מאמינים. החלוקה האמיתית היא בין שני שימושים בקודש: מצד אחד הקודש כמקור למשמעות, לאחריות ולעומק; ומצד אחר הקודש כמנגנון פיקוח, כהצדקה לרצח וכחסינות למבקשים לשלוט בגופים ובנשמות.
יש גם לאומץ להכיר בהבדלים הפנימיים בעולם האסלאמיסטי, לא כדי להצדיקו אלא כדי להבין אותו טוב יותר וכך גם להילחם בו טוב יותר. יש אסלאמיזם של כיבוש חברתי ופוליטי, כמו זה של האחים המוסלמים, הפועל בתוך מוסדות, מערכות חינוך ורשתות חברתיות כדי לארגן מחדש את החברה מבפנים. יש אסלאמיזם היברידי, שהוא בו בזמן מפלגה, מנגנון חברתי ומיליציה, כמו חזבאללה או חמאס, המשלב אחיזה טריטוריאלית, אינדוקטרינציה אידאולוגית ולגיטימציה צבאית. ויש לבסוף הג׳יהאדיזם הגלובלי בצורותיו הקיצוניות ביותר, כמו אל־קאעידה או דאעש, שבו האלימות איננה עוד אמצעי בלבד אלא ייעוד, ומותם של אזרחים הופך לכלי תעמולה מוצהר.
אך למרות ההבדלים, כולם נובעים מאותו גרעין. כולם מעניקים לפוליטי מוחלטות בשם הדתי. כולם מצדיקים שליטה באמצעות הקודש. כולם מחליפים את המורכבות האנושית בחלוקה בינארית בין טהורים לטמאים, נאמנים ובוגדים, כנועים ואויבים. כולם מגיעים, במוקדם או במאוחר, למסקנה כי רצח נעשה לגיטימי ברגע שהוא עטוף בדגל, בפסוק מעוות או ברטוריקה של טיהור.
הטרגי והמגלה ביותר הוא כי קורבנותיה הראשונים של המערכת הזאת הם לעיתים קרובות המוסלמים עצמם: נשים המושפלות בשם הצניעות, צעירים המוכים בשם הסדר, אינטלקטואלים המושתקים בשם האחדות, מיעוטים הנרדפים בשם הטוהר, ועמים שלמים הכלואים בפחד בשם האל. האסלאמיזם איננו הגנה על המוסלמים; לעיתים קרובות הוא חטיפתם ההיסטורית, המוסרית והרוחנית.
יש לומר גם, ללא היסוס, כי האסלאמיזם בן זמננו החיה בעוצמה אנטישמיות מודרנית, פוליטית וניתנת לייצוא, המסוגלת להתעטף בשפה מוסרית תוך שהיא ממחזרת את התשוקות העתיקות ביותר של שנאה. הוא העניק להאשמה נגד היהודי שפה חדשה, סיבות חדשות ודגלים חדשים. וכך התאפשר להמונים להאמין כי הם צודקים בעוד שלמעשה חזרו על כתב האישום הנצחי נגד העם היהודי בלבוש פוליטי מעודכן. כאן מצויה אחת השחיתויות המוסריות החמורות של זמננו: השנאה העוטה מסכה של צדק.
גם המערב המכנה עצמו נאור נושא חלק מן האחריות כאשר הוא ממהר לגנות אלימות מסוימת, אך נעשה זהיר ברגע שבו יש לקרוא בשמה תיאוקרטיה, מיליציה אסלאמיסטית או קנאות דתית. יש בכך פחדנות אינטלקטואלית עמוקה. זועקים נגד מה שמאפשר עמדה מוסרית זולה, ולוחשים מול מה שמחייב אומץ אמיתי. בוחרים את זעמם. בוחרים את קורבנותיהם. מכוונים את המצפון לפי הנרטיב השולט. אך צדק הבוחר בקפידה יתרה את מתיו, בוגד בסופו של דבר בעצם רעיון הצדק.
לכן צריך לסיים בבירור.
יש לגנות את האסלאמיזם כמחלה של הקודש.
יש לגנות את הג׳יהאדיזם כתעשיית רצח.
יש לגנות את המשטרים התיאוקרטיים כעריצויות דתיות.
יש לגנות מיליציות מקודשות כמפעלים פליליים.
ויש לגנות את הסלחנות האקדמית, התקשורתית והאקטיביסטית כלפי תופעות אלו ככשל מוסרי חמור.
אך יש לגנות בדיוק, שכן הדיוק הוא נשק של אמת. איננו מאשימים את האסלאם כאמונה. אנו מאשימים את עיוותו האידאולוגי. איננו מאשימים את המאמין הפשוט. אנו מאשימים את הקנאי, המגייס, התיאוקרט, איש המיליציה, הטרוריסט ומטיף השנאה, ואת כל מי שמלביש את השליטה בגלימת האל.
כי לטעות באויב פירושו כבר להיכנע לו. האויב האמיתי איננו האמונה כשלעצמה. האויב האמיתי הוא הרגע שבו אמונה חדלה להיות מקור להתעלות והופכת למנגנון של שליטה. הרגע שבו הדת כבר אינה מאירה אלא מפקחת. הרגע שבו הקודש כבר אינו פותח את הנשמה אלא מצדיק את השוט, את הכלא, את הפיגוע, את המיליציה ואת הפחד.
לכן צריך לדבר בלי לרעוד.
לכן צריך לשפוט בלי להיחלש.
לכן צריך לגנות בלי תחבולות.
האסלאמיזם הוא השחתה של הקודש, מפעל של שעבוד ומכונה של פשיעה פוליטית. יש להילחם בו מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ופוליטית. ובכל מקום שבו הוא הורג – יש לקרוא לו בשמו: לא אמונה, לא אותנטיות ולא התנגדות, אלא מנגנון של שליטה פושעת.
רוני אקריש הוא מחבר ומסאי המתגורר בישראל. הוא מייסד « האוניברסיטה העממית החינמית », הפועלת בירושלים ובאשדוד ומבקשת להנגיש פילוסופיה, מחשבה יהודית ותרבות כללית לקהל רחב. כתביו נעים בין עיון פילוסופי, ביקורת תרבותית ולימוד מקורות המסורת העברית. באמצעות מאמרים, מניפסטים והרצאות הוא מפתח מחשבה תובענית על אחריות, חירות הרוח והאתגרים המוסריים והפוליטיים של העולם בן זמננו.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות