ב־7 באוקטובר 2023 קרסה המעטפת הדקה שעטפה את קיומנו. אינני יודע אם יש מילים המסוגלות להכיל את מה שראינו ושמענו באותו יום, אבל הזיכרון חקוק בבשרנו: ילדים נרצחו באכזריות שאין לה שיעור, נשים נאנסו, בתים הועלו באש, חיילים נלקחו בשבי, והביטחון היסודי ביותר של עם ישראל, הזכות לחיות על אדמתו בלי פחד משחיטה, נרמס. לרגע נדמה היה שההיסטוריה התהפכה עלינו שוב, ושכל ההבטחות על « לא עוד » התפוגגו בעשן של יישובים שנחרבו.
אבל בתוך כל זה עלה גם דבר מה נוסף, פחות מדובר, אך לא פחות מטלטל: שבר תיאולוגי. היה זה הרגע שבו האמונה עצמה הועמדה במבחן אכזרי, אולי הקשה ביותר מאז השואה. כי מול הזוועה התעוררה לא רק שאלה ביטחונית או פוליטית, אלא גם שאלה רוחנית: מה מקומו של האל בתוך האסון? מה זכותו של אדם לדבר בשמו?
כאשר ח »כ אריה דרעי הצהיר כי « 7 באוקטובר הציל את עם ישראל », הוא לא הסתפק בפרשנות פוליטית או בתחזית אסטרטגית. דבריו ביקשו להכתיב משמעות עליונה לאירוע: זה קרה כדי, זה היה צריך לקרות, זה שירת מטרה אלוקית. במילים אחרות: הוא ביקש לדבר בשם האל. זוהי לא רק אמירה מקוממת; זו פגיעה בקדושת הסבל האנושי ובמהותה של האמונה עצמה.
דרעי איננו אדם פרט, הוא אינו רק אזרח שכואב או מתבלבל; הוא משמיע קול של עולם דתי-חרדי שלם, הממסד האורתודוקסי, הרואה בעצמו את נציגו הבלעדי של הקב »ה. במסורת זו, כל מאורע נעטף מיד במעטה של « השגחה פרטית »: כל שבר הוא « תיקון », כל אסון הוא « גאולה במסווה ». אין ספקות, אין מורכבות, אין שבר שאין לו הסבר, הכול הופך ל »שיעור מאלוהים ».
אבל היומרה הזו איננה רק טעות תיאולוגית, היא פוגעת פגיעה ישירה בעם ישראל כולו. היא גוזלת מהאמונה את ליבה: את יראת השמים, את הענווה מול מה שאיננו יודעים, את שתיקת הכאב.
כאשר דרעי מדבר כך, הוא דוחה מעליו ציבור עצום, כולל אותי, אנשים שלא מוכנים להתחבר לפרשנות פשטנית, לאמונה תפלה או לרטוריקה שעטופה בדם. הוא פונה אל העם כאילו הוא עדר של מאמינים סבילים, כחומר ביד הדמגוג. אבל עם ישראל איננו עדר, בתוך העם הזה יש אנשים המבקשים אמונה אחרת: אמונה שיש בה כאב, יראה, שתיקה, וסירוב לנחם את עצמנו בשקרים.
זו איננה רק מחלוקת דתית, זו פגיעה באינטליגנציה הרוחנית של עם שלם, זו זילות של ההבנה ושל הכבוד לאדם הסובל.
המסורת שלנו עצמה מזהירה מפני דיבור שקרי כזה בשם האל. משה רבנו, איוב, ירמיהו, הרמב »ם, איש מהם לא העז לטעון שהוא מבין את השבר במלואו. כולם לימדו אותנו דבר אחר לגמרי: אל תדבר על אלוהים כשדם אחיך זועק מן האדמה, אל תמהר לנחם את עצמך במשפטים מהירים על « מה האל רצה ».
התורה קובעת בפשטות: « הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ » (דברים כ״ט, כ״ח). כלומר, איננו יודעים את חשבונות שמיים, מה שנגלה לנו הוא דבר אחד בלבד: האחריות המוסרית שלנו.
ישעיהו מזכיר: « שְׁמוֹר מִשְׁפָּט וַעֲשֵׂה צְדָקָה » (נ״ו, א). לא לפרש את האסון, אלא לפעול בתוכו באחריות. מיכה מסכם: « הגיד לך אדם מה טוב… עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך » (ו׳, ח׳). רצון ה’ איננו מתגלה בניתוח האסון, אלא בחיים של תיקון.
גם המקרא יודעת זאת, איוב נוזף בחבריו שממהרים לנסח תיאולוגיה על חשבונו, והקב »ה מחזק את איוב ולא את חבריו. הרמב »ם, במורה הנבוכים ובאיגרת תחיית המתים, מבהיר שאין להסיק דבר על רצון ה’ מתוך אסון בודד.
ואם נצא אל מחוץ למסורת, נלמד כי גם הוגים מודרניים, בני תרבויות אחרות, ידעו להתריע מפני הסכנה הזו. סורן קירקגור לימד שהאמונה איננה מערכת ודאות אלא קפיצה אל האבסורד. עמנואל לוינס הדגיש כי פניו של הזולת הסובל הם ההתגלות האתית העליונה, לא מילים על אלוהים אלא חובה כלפי האדם. אלברט קאמי, מחוץ לעולם האמונה, אמר כי אם אתם מתעקשים לדבר בשם אלוהים מול הזוועה, הוא בוחר בדממה.
אמונה אמיתית איננה פרשנות של אסון, היא איננה אומרת « כך ה’ רצה ». היא שואלת: מה אני מחויב לעשות עכשיו? כיצד אני, בן אדם קטן מול אין־סוף, יכול לשמור על מוסר, על צדק, על חמלה?
ובשעה שהממסד הדתי מתיימר שוב ושוב להיות דוברו של האל, התשובה שלנו חייבת להיות ברורה: האל איננו מחפש דוברים, האל מחפש בני אדם. בני אדם שמבינים שהשפה אינה יכולה להכיל את הזוועה. בני אדם הפועלים מתוך יראה ולא מתוך ודאות מתנשאת. בני אדם היודעים שהשאלה על ה’ איננה קרש קפיצה לאידיאולוגיה אלא קריאה עמוקה למעשים של תיקון.
האל איננו מהנדס אסונות, והאמונה איננה ניתוח אסטרטגי של שואה מוסרית. היא איננה מפתחות להבנת חשבונות שמיים, אלא אחריות לפעול כאילו האל נוכח תמיד, גם כשהוא שותק.
אני כותב זאת לא מתוך רצון להתנגח בזרם מסוים, אלא מתוך כאב גדול על עיוות השפה של האמונה. כי אם נדבר בשם האל בשעה שהדם עוד לא יבש, נבגוד לא רק באמת אלא גם בכבודו של האדם. אם נמהר לפרש, נאבד את היכולת לעמוד ביראה.
לכן אני מבקש לומר בקול צלול: לא בשם האל, לא מתוך הדם, לא מתוך רצון לשלוט בתודעה של אחרים, אלא מתוך אחריות עמוקה לשפה של אמונה, לשתיקה של יראה, ולמעשה של תיקון.
האמונה שלנו אינה מתירה לדבר בשם שמיים, היא מחייבת לפעול בענווה לפניו. לא כדי לפרש, אלא כדי לא לבגוד, לא כדי לנסח מענה, אלא כדי להיות תשובה חיה.
לסיכום:
הדתיות מבקשת לספק תשובות סגורות. היא מרגיעה את האדם בהסברים, במסגרות הלכתיות או תיאולוגיות שמציגות « מענה » לשאלה, לעיתים עוד לפני שהשאלה עצמה הצליחה להתנסח במלואה. הדתיות מבטיחה ודאות, יציבות, ומרחיקה את החרדה האנושית.
העבריות אינה ממהרת לסגור את המעגל. היא מציבה את האדם מול שאלתו, מול האחריות האישית, מול אי־הוודאות. העבריות התנ״כית והנבואית איננה מחפשת להעלים את הקושי אלא להעמיד את האדם בתוכו. היא שואלת: מה תעשה אתה? איך תנהג אל מול הזולת, מול האל, מול ההיסטוריה?
הדתיות מבקשת להגן על האדם מפני שאלותיו – העבריות מזמינה אותו לשאת אותן.