יש אלף דרכים להיכנס אל תוך טקסט, כשם שיש אלף פרצופים לקוראים, אך מי בכלל, בעולם הדחוס הזה, עוד טורח לעבור את הסף?
העצלנים? אלה לולייני הלשון, לא מסוגלים להשלים רעיון עד הסוף, מפרפרים מהבטחה לאכזבה, כמו עוברי אורח שמציצים בחלון ראווה אך אף פעם לא מעזים להיכנס. המשפט עוד לא נגמר, והם כבר במקום אחר, הראש טרוד, הנפש רדומה.
הפשטניים, לעומתם, מתבוססים במשמעת: ציות עיוור להוראות, סיפוק עצמי ממשימת « בוצע », אבל הרוח נשארת שממה. הם מסמנים וי, מדקלמים תחביר, אבל שום דבר לא נוגע בהם, שום דבר לא מזעזע אותם. חוצים את הדף כפי שדורכים על מגרש שומם – בלי טעם, בלי זרע שיטריד את המנוחה. ומה עם הסקרן הילדותי? מדלג שתיים-שלוש שורות, מתלהב, קופץ, מנקר, מתענג על חידה ראשונה ואז מתפוגג באוויר החמים, משאיר אחריו שרידים של התחלות, פרצי השראה, אינטואיציות שנעלמו. קצף בלי גל.
אבל הגדוד העיקרי הוא צבא ה »מציצנים »
המשייטים מעל, המלטפים, הגולשים על פני הטקסט כמו אצבע במים: לא צוללים, לא חודרים לעומק.
יש את אלו שמביטים ואינם רואים, נסחפים אחרי הנצנוץ, אטומים לרעש הפנימי, אובדי עצות במצעד הצורות.
יש שמריצים את הטקסט בחיפזון, בולעים שורות, רודפים אחרי המהירות, בורחים מהעומק: אלופי הדפדוף, מאסטרים של ריחוף, מומחי האמנזיה.
אחרים נשחקים עוד לפני העלייה הראשונה, נתקעים במהמורה הראשונה, נכנעים בקלות לכל אתגר. מאמץ מרתיע אותם, צפיפות מרתיעה אותם: כישלון כבר בעלייה, בריחה מהאחריות.
ואז מגיעים העייפים, המותשים, אלו שעבורם הקריאה הפכה למבחן אכזרי, עבודה מיותרת בעולם גדוש רעש, תמונות והסחות, שבו גם הסבלנות נחשבת לחשודה, כמעט סטייה.
מעטים בלבד הולכים עד הסוף.
מעטים בלבד מעזים לחצות את המדבר של הטקסט, להתמודד עם עוינות המשמעות, לשרוד את השעמום, הבדידות, המאמץ.
מעטים בלבד מתעקשים על איטיות, חזרתיות, העלאת גירה, אמנות העמקה הנשכחת.
מי עוד מתעכב על עמוד כאילו היה שומר מדורה? מי מסכן את עצמו בשינוי, באי-נוחות, בספק, ברעד?
מעטים עוד קוראים באמת.
קריאה אמיתית, כיום, היא כמעט אקט של מרד.
בקרנבל הדעות, הסבלנות נלעגת, העומק חשוד, האיטיות פשע נגד הקצב.
הקשב נמס, המחשבה מפנה מקום לדעה, המאמץ מומר בסיפוק מיידי.
קוראים כדי לשכוח, כדי להעביר זמן, כדי להירדם בראש שקט, העיקר לא לחשוב, לא לגדול.
האם אני היחיד שחש בכך?
דווקא לא. ישנה אחווה מחתרתית – אחרוני המתעקשים, שוחרי הקריאה, נאמני הדף – להם הקריאה עודנה חירות, סגפנות, מאבק בממוצע העולמי.
כי כאן, בנאמנות לעמוד, טמון אולי שריד אחרון של כבוד האדם.
להתמיד בקריאה – פירושו לסרב לכתישה של המשמעות, לשמור על הגחלת תחת אפר השכחה, לדרוש מעצמך את מה שהעולם כבר לא דורש: ריכוז, סבלנות, נכונות לעמוד מול לילה של טקסט ושקט של משמעות.
בזמן שכל דבר קורא לפיזור, שכל מסך צורח עוד הסחת דעת, לבחור במאמץ, באיטיות, בעומק – זו שמחת המרד.
זה להניף, אולי בפעם האחרונה, את הדגל של אדם שאינו מסתפק ברדידות.
זו סירוב לעצלות, סירוב להתבהמות, סירוב להסתפקות.
זו בחירה בתקווה של התחדשות, בטלטלה, במפגש – נגד הזרם ונגד המקהלה.
הנה, אולי, המרד האחרון:
להעדיף את כיבוש המשמעות הקשה על פני נוחות השכחה,
לדרוש לעצמך את הבדידות, האיטיות, הסבלנות,
ולהחזיר לקריאה – מתוך גאווה עיקשת – את כוחה המהפכני, הנדיר, המחייה.