אחרי ההתגלות באה הבגרות, לא במובן הרומנטי אלא במובן הקשה של החיים. בסיני נשמעה הקריאה הגדולה, הטוטאלית, זו שמסוגלת להצית לבבות ולשבור אלילים, אבל פרשת משפטים באה מיד אחר כך כדי לומר דבר פשוט, כמעט בלתי נסבל למי שמחפש « רוח »: אם האמת לא יורדת אל הסדר, היא נשארת שירה. אם הקדושה אינה מקבלת צורה משפטית, היא נעשית רגש מתוק שמכסה על האלימות הישנה. אני קורא את משפטים כיציאה מן ההתרגשות אל האחריות, מן ה »אני מאמין » אל ה »אני משלם », מן הכוונה הטובה אל התיקון הקונקרטי, מן ההבטחה אל המנגנון. התורה איננה משאירה אותנו על ההר, היא מורידה אותנו אל הרחוב, אל השוק, אל הסכסוך בין שכנים, אל הפועל שנשכח מאחור, אל היתום שאיש אינו סופר, אל הדיין שעלול להיכנע לשוחד, אל העד שמוכן לסובב משפט. וכאן, בדיוק כאן, נבחנת אמונה, לא ברגעים שבהם אנו « מרגישים » אלוהים, אלא ברגעים שבהם כוח פוגש חולשה, כסף פוגש אמת, והאדם פוגש את הנטייה הטבעית שלו לעגל פינות.
במובן זה, משפטים היא הפרשה האנטי-מיסטית ביותר בתורה, ודווקא משום כך היא עמוקה כל כך. היא מסרבת להפקיד את הטוב בידי התרגשות, ומעמידה אותו על תשתית של דין. היא מתעקשת להמיר נקמה בפיצוי, התפרצות בהליך, נקודת מבט פרטית בקריטריון ציבורי. מי שמבין זאת מבין שהתורה אינה מטיפה ל »טוהר הלב » כתחליף לצדק, היא מבקשת לב בוגר שמסוגל להיכנס למסגרת. כאן מתברר שהחירות איננה התרת הרסן, אלא יכולת לחיות בתוך גבולות בלי להפוך את הגבולות לכלוב. חירות אמיתית היא היכולת לא לעשות כל מה שאני יכול לעשות, אלא לעשות מה שאני חייב לעשות. וכשאני פוגע, לא לשיר על מוסר, אלא לשאת באחריות. לא במקרה הלשון ההלכתית מדברת על נזק, על רשלנות, על תשלום, על תיקון. זה איננו « חוסר רוח », זו רוח שמפסיקה לשקר לעצמה.
הרמב »ם, במורה הנבוכים, לימד שהמצוות אינן קישוטים של דת אלא חינוך של אדם וחברה, תיקון המידות וסידור המדינה כך שהחיים לא יתפרקו למלחמת-כול-בכול. אפשר להתווכח על פרט כזה או אחר, אבל העיקרון חד, החוק איננו רק שוט, הוא תבונה מדינית שמכירה את החומר האנושי כפי שהוא. משפטים מציעה בדיוק את הריאליזם הזה, ריאליזם מוסרי. היא יודעת שאדם עלול לשקר לעצמו, ולכן היא אינה מסתפקת בהכרזה « לא תטה משפט », היא בונה מנגנונים נגד הטיית משפט, נגד שוחד, נגד לחץ חברתי, נגד « רבים » שמושכים אותך אל השקר. היא יודעת שכוח תמיד מתפתה, ולכן היא משבצת בתוך החוק את ההגנה על החלש, את האזהרה מפני עינוי גר, יתום ואלמנה. וכאן אני מבקש לומר דבר שלא אוהבים לשמוע, חברה שמדקלמת ערכים אך אינה יודעת להגן משפטית על החלש היא חברה אלילית, כי האליל המודרני אינו פסל, הוא כוח בלי אחריות.
שפינוזה, במאמר התיאולוגי-מדיני, הסתכל על חוקי התורה בעין פוליטית והבין, גם אם הלך למסקנות שאני דוחה, שהדת המקראית לא נועדה לייצר « אדם צדיק בלב » בלבד, אלא קהילה שמסוגלת להחזיק מעמד. הוא זיהה נכון שהחוק הוא שפת הריבונות, ושהריבונות נבחנת ביכולת להציב נורמה שמרסנת אלימות. אין ריבונות בלי משפט, ואין משפט בלי אומץ להיות ציבור. משפטים היא תורת הציבור, תורת האומה שעוברת מן משפחה ומסורת אל מדינה ודיון. היא אומרת, אל תסתפקו בלהיות « אנשים טובים », תדאגו שהטוב יהיה אפשרי גם כשהיצרים מתעוררים, גם כשהכסף מפתה, גם כשההמון לוחץ. זה בדיוק ההבדל בין מוסר פרטי לבין צדק ציבורי. הראשון יפה לשיחה, השני נדרש להיסטוריה.
וכאן נכנס עמנואל לוינס במלוא עוצמתו. כי הסכנה הגדולה של משפט היא שיהפוך למכונה קרה, לאוטומט חסר נשמה. לוינס מזכיר שהצדק נולד מן המפגש עם פני האחר, מן האחר שאינו מספר סטטיסטי אלא תביעה. הפרשה עצמה יודעת זאת, היא אינה מסתפקת במבנה, היא שוזרת בו את הפנים של מי שעלול להימחק. « לא תענה בריב, לא תהיה אחר רבים לרעות, לא תטה משפט אביונך בריבו, לא תקח שוחד ». אלה לא « טכניקות », אלה סכר מול הנטייה האנושית לבגוד באמת לטובת נוחות, קשרים, מחנה. החוק כאן איננו טבלת אקסל, הוא תרגום מוסדי של אחריות כלפי הזולת. ומכאן משפטים נעשית פרשה שמלמדת את ההבדל שבין סדר לבין צדק, סדר יכול להתקיים גם תחת עריצות, צדק דורש מבנה שמסוגל להגן על מי שאין לו כוח. זהו מבחן הריבונות, לא הדגל, לא ההמנון, לא הנאום, אלא השאלה, האם החלש יכול לנשום תחתיך.
הרמן כהן, במסורת הניאו-קנטיאנית שלו, הבין שהמונותאיזם המקראי אינו רק טענה תיאולוגית אלא מהפכה מוסרית, אם יש אל אחד, אין אדונים רבים, אין רשויות רבות, אין « מוסר לכל שבט » ומוסר אחר לזר. משפטים, בקריאה זו, היא אוניברסליזציה של הדין, לא במובן של מחיקת זהויות, אלא במובן של אמת שאינה מוכרת לפי קשרים. ושוב, זה הדבר שמפחיד, היא מחייבת אותנו להיות ישרים גם כשזה לא משתלם לנו. היא מציבה אמת גבוהה יותר מן המחנה ומן הרגש. מי שחושב שדת היא מקלט מן התבונה לא הבין דבר, ומי שחושב שתבונה היא מקלט מן המוסר לא הבין דבר. הפרשה מחברת את שניהם, תבונה מוסדית ומוסר בוער.
ולכן אני אומר זאת כך, משפטים היא פרשה נגד הציניות. נגד העייפות המודרנית שמכנה « נאיביות » כל דרישה למוסר, ונגד הרוחניות הרכה שמכנה « חומריות » כל דרישה לתיקון. כי אם אינני מוכן לשלם על הנזק שעשיתי, אם אינני מוכן להגן על מי שאין לו קול, אם אינני מוכן להעמיד שופט שאינו עובד אצל בעלי כוח, אז כל דיבור על קדושה הוא תחפושת. לא במקרה ליבוביץ התעקש שהקדושה נבחנת במעשה המצווה ולא בחוויה. משפטים היא ההוכחה הפשוטה, הקדוש הוא המקום שבו אתה מפסיק להשתמש באלוהים כדי לברוח מאדם. אתה מפסיק להתפלל כדי לא לשלם, אתה מפסיק לדרוש רוח כדי לא להישפט, אתה מפסיק לדבר על אמת כדי לא להחזיר גזלה, כדי לא לפצות, כדי לא לתקן. זה רגע קשה, אבל זה רגע בוגר. זהו רגע שבו האמונה חדלה להיות רגש ומתחילה להיות משטר של אחריות.
יש מי שיחפש בפרשה « מסר רוחני » קצר, משפט יפה לסוף שיעור. אני מחפש בה את הדבר העמוק יותר, את הידיעה שהתורה לא באה להחליף את המציאות באידיאל, אלא לבנות מציאות שראויה לאידיאל. היא לא מבטלת את הכוח, היא מחייבת אותו. היא לא מבטלת את הכסף, היא משטרת אותו. היא לא מבטלת את הסכסוך, היא מתרגמת אותו לדין. היא לא מבטלת את היצר, היא מציבה לו גבול. ובעולם שבו כולם מדברים גבוה ומעטים משלמים, פרשת משפטים באה כמו סכין של אמת, אם הקדושה לא תעמוד בבית דין, היא לא תעמוד בשום מקום.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות