אחרי שלושה אוטמים, אחרי דום לב, אחרי החייאה שהצליחה, אני מבקש לדבר אליך, אתה, לבי.
אינני רוצה לדבר אליך כפי שמדברים אל מכונה. אינני רוצה להסביר אותך. אני רוצה להכיר בך. כי אתה עברת דבר שהשכל אינו יודע לתת לו שם: הרגע שבו הכול כבה, הרגע שבו העולם חדל מרעש, מהבטחות, מתירוצים. ואז, נס עירום, ללא תפאורה, חזרת. תפסת שוב את החוט. החזרת את החיים אל הוורידים שלי כמו שמדליקים מנורה על שפת תהום.
אני חייב לך מילה. מילה לא מבריקה, אלא אמיתית. מילה שאינה מחניפה, שאינה מנצלת, שאינה הופכת אותך לסמל. מילה של תודה ושל שבועה.
כי אינך רק איבר. אתה קצב. והקצב הזה הוא פילוסופיה עתיקה מכל הספרים. סיסטולה. דיאסטולה. פתיחה. נסיגה. לתת. לקבל. ללכת. לשוב. כאילו בכל פעימה אתה אומר לי: החיים אינם רכוש, הם חילופין. הם אינם גביע, הם מעבר. הם אינם “יש לי”, הם “אני מחזיק”, מחזיק מעמד, מחזיק בחוט, מחזיק בעיקר.
ואני, שנים, האמנתי שהמחשבה מצווה. האמנתי שהחירות נקנית בטיעונים, בנאומים, בניצחונות פנימיים. אבל אתה סתרת אותי בלי מילה. לימדת אותי אמת קשה: לא האדם מחזיק את החיים; החיים הם שמסכימים לסבול את האדם. וכשאתה נעצר, כל הוודאויות שלי נעשות נייר.
לכן אני רוצה שהפילוסופיה לא תסגור אותי בתוך רעיונות, אלא תפתח אותי. שתניח על עייפותך מוזיקה שתשיב לך את דרגתך: מורה שותק.
לווינס מתקרב אליך כפי שמתקרבים אל סף. הוא אינו שואל מה אתה מרגיש; הוא שואל למה אתה עונה. הוא אומר: עוד לפני שבחרנו, נדרשנו. עוד לפני שאהבנו, אנו אחראים. עוד לפני שדיברנו, נקראנו. ואני מביט בך, לבי, ומבין: אתה האחריות בצורתה הטהורה ביותר. אתה לא מנהל משא ומתן. אתה לא מתווכח. אתה עונה. אתה עונה לחיים כפי שעונים לפנים. אתה אומר “הנני” בלי לדעת, ואתה חוזר ואומר זאת בעקשנות, בלי לדרוש מחיאות כפיים. המוסר הראשון נמצא כאן: לפעום, זה להשיב.
שפינוזה, לעומת זאת, אינו בא לנחם אותך; הוא בא לשחרר אותי. הוא אוחז בידי ואומר: אל תעשה מן הפחד אלוהיך. אל תעשה מן החרדה ממשלתך. אל תבלבל בין זהירות לבריחה. הבן מה עובר בך, שנה מה שמשעבד אותך, בחר במה שמגדיל את כוח היותך. ופתאום אתה נעשה, לבי, לא המקום השברירי של הרגש, אלא מוקד ה־conatus: רצון להימשך, עקשנות להתקיים, “כן” עיקש לחי. השמחה אצלו איננה חיוך; היא עלייה בחירות. אני רוצה שמחה כזו: שמחה מפוכחת, שמחה נאמנה, שמחה שאינה מכחישה את הצל אך מסרבת להתיישב בו.
קאמי מתיישב לידך כאח של צלילות. הוא מכיר את האבסורד: השערורייה של לחיות כשכל דבר יכול להיפסק. הוא מכיר את עוול העולם ואת אכזריות הגורל. אך הוא אומר: למרות הכול, צריך להחזיק. הוא קורא לזה מרד: לא רעש, לא שנאה, אלא כבוד שאינו נכנע. והוא מוסיף מילה הדומה לך: מידה. המידה אינה פשרה; היא גדוּלה. היא סירוב לעודף, סירוב לשקר, סירוב להפרזה של יצרים שאוכלים את האדם. לבי, אתה פועם במידה. אתה אנטי־טירוף. אתה הגבול החי, התזכורת שכל מה שמאריך ימים נשמע לקצב ולא להזיה. קאמי היה אומר לך: “עמוד שם, בנאמנות הזאת, ותהיה אדם.”
הרמב״ם בא כמו רופא לנפש. הוא אינו מלטף. אינו משכר. הוא מצווה. הוא מבחין. הוא חותך בבלבול. הוא אומר: האדם הולך לאיבוד בקיצוניות, גם כשהיא מתחפשת לטוהר. הוא הולך לאיבוד באמונה טפלה כמו בגאווה. והריפוי מתחיל בבהירות: לסדר את התשוקה, למשטר את הדמיון, לבחור בדרך הישרה. ואז אני מבין: אינך זקוק רק לאהבה, לבי; אתה זקוק לדיוק. אתה זקוק שאפסיק להזין את מה שמחריב אותי. שאפסיק לשתות את רעל הרעש, המרירות, ההתרוצצות, הוולגריות. אתה זקוק לפיכחון פנימי. להיגיינה. לקו.
ארנדט מביטה בך כמו שמביטים בלידה. היא אומרת: האדם איננו רק יצור שנגמר; הוא יצור שמתחיל. היכולת להתחיל מחדש היא התשובה העמוקה ביותר לגזירה. ואתה, לבי, יודע מהו להתחיל מחדש. חנכת את העולם פעם שנייה. עשית מן הבלתי אפשרי התחלה. לכן אני רוצה לשמוע את שיעור ארנדט שלך: לא לחיות כאילו הכול כבר הוכרע. לא לצמצם את החיים לחזרה עייפה. להעז ליזום: מילה אמתית, מחווה ישרה, מעשה חותך, נאמנות שנבחרת. אחרי העצירה, כל דקה היא דקה ראשונה.
והשל, לבסוף, בא ברוך ששורף. הוא אומר: ההתפעלות איננה תמימות; היא יראה כלפי המציאות. יש ברגע משהו אינסופי, והאדם הולך לאיבוד כשהוא מפסיק להתפלא. הוא קורא להשיב שבת פנימית: מרחב שבו חדלים להחזיק, לייצר, להוכיח, ופשוט מקבלים. ואני אומר לך, לבי: חייתי יותר מדי כאדם שממהר להצדיק את מקומו בעולם. אני רוצה ללמוד להודות. אני רוצה ללמוד לעצור בלי לקרוס. אני רוצה ללמוד לנשום בלי לרוץ.
ומניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי, בא להניח עליך מילה של ברית. הוא מזכיר שהעבריות אינה רעיון תלוי באוויר, אלא ייעוד מגולם: להיות אחראי בתוך ההיסטוריה, להחזיק מילה, לשאת נאמנות. הוא היה אומר: הלב איננו מטפורה; הוא מושב הנשימה המופקדת, המקום שבו האדם בוחר לא לחיות מחוץ לעצמו, מחוץ לעמו, מחוץ לשליחותו. ואני מבין: להתחיל לפעום שוב, זה לומר “כן” מחדש לחובת ההוויה.
אז הקשב, לבי, למה שאני מבטיח לך.
אני מבטיח לך שלא אעשה מן ההישרדות שלי, הישרדות בלבד.
אני מבטיח לך להפוך את חזרתך לדרישה.
אני מבטיח לך נוכחות: לא לחיות עוד באחר־כך, לא לברוח מן הרגע.
אני מבטיח לך אומץ: לא לתת לפחד לכתוב את חוקי.
אני מבטיח לך נאמנות: לשוב אל העיקר, שוב ושוב, כפי שאתה שב אל הפעימה.
אני מבטיח לך לבחור בטוב, בטוב־לב וביפה כפי שבוחרים מזון.
הטוב: מה שמזין בלי להחריב.
הטוב־לב: מה שמיישר, גם כשהמחיר כואב.
היפה: מה שמרומם, כדי שהנפש לא תיעשה מדבר.
כי אנו נעשים מה שאנו נותנים לו להיכנס לתוכנו.
העיניים מפסלות את התשוקה.
האוזניים יוצרות את מצב הרוח.
המחשבות מגלפות את האופי.
המעשים חותמים את הגורל.
והנה השיעור האחרון שנתת לי, הנורא והמתוק כאחד: הגדוּלה איננה ברק; היא קביעות.
לפעום, זה להתמיד.
להתמיד, זה לבחור.
לבחור, זה להיעשות.
לכן אני מדבר אליך, לבי, כפי שמדברים אל ניצול, אך גם כפי שמדברים אל מדריך. אתה הכרת עצירה. אתה הכרת לילה. ואתה החזרת אותי. אינני רוצה לבגוד בך. אני רוצה להיות ראוי לעקשנות שלך.
המשך. ויהי כל פעימה, מעתה, הזדמנות לאמת.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved