אני רוצה לדבר אליך ישירות. בלי « אנחנו », בלי הכללות מרגיעות. אליך, זה שנמצא מולי. אתה אומר שאתה מאמין באלוהים, אבל בעצם, הצורך הדחוף ביותר שלך אינו אלוהים, אלא שיהיה לך דת. מבנה, סיפור, מסגרת. משהו שמבטיח לך מחר טוב יותר, שאומר לך שהחיים האלה, עם העייפות שלהם, העוולות, ההשפלות, אינם אלא מעבר אל משהו אחר. בדיוק את הנקודה הזאת ניסו להבין פילוסופים כמו ‘פויירבך’ ו’פרויד’: הם ראו עד כמה אנחנו נוטים להפוך את הצרכים הנפשיים קיומיים שלנו, צורך בנחמה, בוודאות, במשמעות, « לאלוהים » בצורתם המעובדת. לא כדי לבטל את האמונה, אלא כדי לחשוף את המנגנון: כמה קל לנו להעדיף אלוהות שמרגיעה אותנו על פני אלוהות שמאתגרת אותנו. כל עוד המכונה הזאת של התקווה עובדת, אתה יכול לחסוך מעצמך את השאלה האכזרית: מה אתה עושה, כאן ועכשיו, עם חייך, עם חירותך, עם האחריות שלך? תסתכל ביושר על מה שהדת שלך הפכה להיות, לא בספרים, אלא באופן שבו אתה חי אותה. היא איננה קוראת לך לעמוד זקוף, היא מזמינה אותך להמתין. אתה לומד שכאן, בתוך המצוקות של העולם הזה, אין הרבה מה לחפש או לשנות; העיקר יתרחש במקום אחר, בזמן אחר, בעולם עתידי שאתה לא יודע עליו כמעט כלום, אבל אתה מעמיס עליו את כל התיקונים שאתה אינך מוכן ליטול על עצמך.
מרקס תיאר בדיוק את הפיתוי הזה: להפוך דת לסוג של הרדמה, המאפשרת לאדם לסבול את העולם הזה בלי לגעת באמת בעוול שבו. המציאות הופכת בשבילך לחדר המתנה, והמחשבה שלך לכיסא, נוח פחות או יותר, כדי להחזיק מעמד עד שיקראו סוף סוף את « המספר » שלך. אבל המתנה טהורה היא בלתי נסבלת, לכן אתה מרהט אותה. אתה זקוק לדמויות להיאחז בהן: אימאם, כומר, רב, « רבנו », מאסטר רוחני, גורו גלוי או סמוי. אתה מוכן להגביה אותם מעליך, למתוח אותם לממדי מיתוס, לייחס להם כוחות, להפוך אותם להוכחות חיות ש »משהו » קיים מעבר לעולם השבור הזה, בתנאי שתעקוב אחריהם, תקשיב להם, תאמין להם. ניטשה ניתח באכזריות את הדינמיקה הזאת: דמות הכוהן שמתפרנסת מהאשמה שלך, מהתלות שלך, מהצורך שלך שיגידו לך מה אמת. פחות חשוב מה הם באמת; חשוב מה אתה צריך שהם יהיו בתיאטרון הפנימי שלך. אני רוצה שתראה את המנגנון הזה, בלי שנאה, אבל גם בלי ליטוף.
בסוציולוגיה, הדמויות האלה מחזיקות מעמד מפני שהן ממלאות בשבילך כמה פונקציות חיוניות: הן מגדירות במקומך את הטוב ואת הרע, את הטהור ואת הטמא, את המותר ואת האסור, בתוך הבלבול של העולם, החיתוך החד הזה מרגיע אותך; הדיכוטומיות הפשוטות האלה הן בדיוק מה ש’בורדייה’, למשל, היה מתאר כמנגנונים של שדה, מערכת של הבחנות שמסדרת את העולם עבורך כדי שלא תצטרך לגעת במורכבות; הן גם מחברות אותך, דרכן אתה כבר לא מרגיש לבד, אתה שייך ל »אנחנו », לקהילה, לקבוצה שיודעת, שמאמינה, שמחזיקה בקודים; ‘דורקהיים’ ראה בזה כוח עצום: החברה משתמשת בסמלים דתיים כדי להדביק את היחידים לקולקטיב; והן גם מרגיעות אותך, הן הופכות את החרדה שלך מפני המוות, הכאוס, הכישלון לתסריט נשלט: הכול רצוי, הכול מתוכנן, שום דבר אינו באמת אבסורדי. מול ההכרה האבסורדית של קאמי, שהעולם אינו מחויב להסביר את עצמו, אתה בוחר תסריט שבו כל דבר ״לא קורה סתם״. לא כל כך אלוהים הוא זה שאוחז בך, אלא החבילה הקיומית הזאת: משמעות, שייכות, מסגרת מוסרית, הבטחה לעולם הבא, ובעיקר, שחרור מן החובה לחשוב לבד. הדת שלך הופכת לשירות לקוחות של החרדה.
פה נכנסת שאלת החירות, כפי שקאנט ניסח אותה: האם אתה מוכן לצאת ממצב ה »קטינות », מהנכונות שלך לתת לאחרים לחשוב במקומך, או שאתה מעדיף להישאר תלוי ב »אפוטרופוסים רוחניים », מנהיגים, רבנים, מורי דרך, שמבטיחים לחסוך ממך את הכאב של החשיבה העצמאית? מבחינה פילוסופית, תראה מה אתה מוכן לקבל: אתה מעניק יותר ממשות לרעיון לא־חומרי, למשוואה עם אלף נעלמים, מאשר למציאות שבפניך. כאן היו מזהירים אותך גם שפינוזה וגם הרמב »ם, כל אחד בדרכו: שניהם נלחמו בדתיות שמבכרת דימויים, פחדים וסיפורי ניסים על פני בירור שכלי של המציאות. אתה הופך ל »בלתי ידוע דתי » לוודאות מוחלטת, ואת המציאות הקונקרטית, עובדות, גופים, קורבנות, עוולות, אתה דוחק לשוליים. ‘לוינס’ היה אומר לך שהפנים הקונקרטיות של האחר, הסבל המוחשי, קודמים לכל מערכת רעיונית שאתה בונה. אתה נשען על ריק מאורגן: חלל ריק שמכוסה בשכבות של טקסטים, טקסים, סמלים, דוקטרינות. אתה מעדיף את העלום המרגיע על פני מציאות מטרידה. והריק הזה נוח, מפני שהוא מבוים. יש לך ספרים, שירים, תנועות, לבוש, היררכיה, חגים, טאבו. אתה נכנס לעולם הזה כמו להצגת תיאטרון שסופה ידוע מראש: הטוב מנצח, « שלך » נושעים, ספקות מתורגמים לפיתויים. לא מבקשים ממך להבין, אלא להיסחף. ‘גי דבור’ היה אומר: אתה חי בתוך « מופע », מציאות מוצגת, שבה הסימנים מחליפים את הדבר עצמו. הבלתי נראה הופך אצלך למנהל מערכת של הנשמה.
הבעיה איננה בזה שאתה מאמין. הבעיה היא מה שהאופן שבו אתה מאמין עושה למחשבה שלך. איפה בתוכך התחלת להתפטר? איפה חדלת לבדוק, לבחון, להתעמת? איפה החלפת את החיפוש בציות, את השאלה בסיסמה, את בדידות המצפון בחום של הקבוצה? ‘קירקגור’ כבר הבין שדת שמפסיקה להיות זירה של הכרעה אישית אמיצה, והופכת להרגל חברתי חם, מאבדת את עוקצה האמיתי. השאלה שלו אליך הייתה: האם אתה עומד עם האמונה שלך כיחיד, או שאתה נסחף איתה כאחד מהעדר? אני לא מדבר על « המונים » מופשטים. אני מדבר עליך. עליך, שמוכן לפעמים, בלי להודות בכך, שאדם בגלימה, בקפטן, בצווארון, בכובע שחור או בטורבן, יחשוב במקומך. עליך, שמרגיע את עצמך ואומר: « אם הוא אומר, זה נכון. הם יודעים יותר טוב ממני. כך תמיד אמרה המסורת. » ‘קאנט’ היה אומר שברגע הזה ויתרת על זכות היסוד שלך, להשתמש בשכל שלך בפומבי, כבוגר. עליך, שאתה נותן לדברי סמכות לחלוף מולך בלי שתעמת אותם עם המציאות, מפני שההתנגדות תערער את מקומך בתוך הקבוצה. כך, גם בלי להתכוון, אתה שותף לעלייה של דת הריק הזה. אינך רק קרבן של מניפולטורים; אתה מספק להם את חומרי הגלם: את הפחד שלך, את הצורך שלך בוודאות, את הסירוב שלך למורכבות. ‘שפינוזה’ ניסה להראות עד כמה הפחד והתקווה נעשים חומר הגלם של כל תיאולוגיה סמכותית, שמעדיפה אנשים צייתנים על פני אנשים חושבים. לא רק הכוח שלהם צריך בדיקה; גם ההתפטרות שלך.
השאלה האמיתית איננה: « האם א־לוהים קיים? » השאלה האמיתית, בשבילך, היא: מה אתה עושה עם הצלילות שלך? האם אתה משתמש בה כדי לחקור את מה שמלמדים אותך, כדי לבחון את המובנים מאליהם, כדי להתנגד לעצלות המחשבתית? או שאתה משתיק אותה תחת שכבות של דתיות, קונפורמיות, פחד מלהכעיס, פחד לחשוב אחרת מהסביבה שלך? ‘הרמב »ם’ ראה בהשבת האחריות אל השכל האנושי חלק מיציאה מעבודת אלילים: לא רק לא לסגוד לפסל, אלא גם לא לסגוד לדימוי, לסיסמה, לסמכות שאינך מעז לבחון. מסורת חיה איננה דורשת את העיוורון שלך: היא דורשת את האינטליגנציה שלך, את האומץ שלך, את תחושת האחריות שלך. חכמי ישראל, מהנביאים ועד הוגים מודרניים כמו ‘השל’, הבינו שאמונה בלי אחריות מוסרית ובלי רגישות לסבל האנושי היא זיוף של אמונה. דיבור רוחני אמיתי איננו בורח מן השאלות: הוא ניזון מהן. אם הדת שלך איננה מסוגלת לשאת ביקורת, אם היא מתמוטטת ברגע שמעמידים אותה מול שאלות ישרות, אז אין כאן אמונה, אלא פחד מאורגן.
הטקסט הזה פונה אליך אם אתה מרגיש מעומם, שמשהו לא כשורה: שמדברים אליך על מוחלט, אבל הכול נח על ערפל מטופח היטב; שמבטיחים לך עולם אחר, אבל מונעים ממך לגור באמת בעולם הזה; שקוראים לך לאהוב את אלוהים, אבל דורשים ממך לוותר על השיפוט שלך. אני לא מבקש ממך להפוך ללא מאמין. אני מבקש ממך הרבה יותר: להפוך לאחראי. אחראי למה שאתה מאמין. אחראי לאופן שבו אתה מאמין. אחראי למה שאתה מאפשר שיעשו בשמך. אני מבקש ממך לקבל שהמחשבה שלך היא שלך, שהיא איננה חפץ פולחני שאפשר להפקיד בידיו של כהן, מכל סוג שהוא. אני מבקש שתשמע זאת: אינך חייב לבחור בין ציניות מוחלטת לבין כניעה מוחלטת. אתה יכול להאמין, להתפלל, לקוות, אבל כאדם בוגר, כאדם עומד, שמסרב לקחת את הריק בתור אמת רק מפני שעיטרו אותו במילים קדושות. כאן מתחברת אולי דרישתו של ‘קאמי’: לא להקריב אנשים חיים למען אידיאלים מופשטים, גם אם הם עטופים בשפה דתית. העניין איננו לצאת מכל דת, אלא לצאת מהדת כהרדמה; לסרב לעבודת אלילים של חלל ריק דוגמטי שמרחיק אותך מן המציאות; להפסיק להעדיף רעיון מופשט על פני סבל מוחשי של פנים, על פני עוול של מצב, על פני צעקה של ילד חי. ‘לוינס’ היה אומר שכל תיאולוגיה שלא נשברה על סלע פניו של הזולת, מסכנת את עצמה בהפיכתה לאכזריות מקודשת. אם האמונה שלך מרחיקה אותך מן הצלילות, מן האחריות, מן ההקשבה למציאות, זו איננה אמונה, זה חלום נוח. ולחלום הזה יש מחיר: החירות הפנימית שלך.
את המניפסט הזה אני מניח לפניך כמו מראה, לא כדי להשפיל אותך אלא כדי להפריע לך, כדי להזכיר לך שהמחשבה שלך איננה מותרות, כדי לומר לך שהרוח שלך, אם תחדל להרדים אותה בסיסמאות דתיות, מסוגלת להרבה יותר ממה שאתה מדמיין. לא תוכל למנוע את קיומם של גורואים, של שרלטנים, של « רבנים » מדומים, של סוחרי מוחלט, אבל אתה יכול לסרב להיות מגרש המשחקים שלהם. אתה יכול להחליט שהרוחניות שלך לא תהיה מפלט מן המחשבה, אלא העמקה של המחשבה. אתה יכול להחליט שכל דבר שבאמת ראוי לשם « אלוהי » לעולם לא יבקש ממך לסגור את העיניים, אלא להפך, לפתוח אותן לרווחה. אם השורות האלה מפריעות לך, סימן שהן השיגו את מטרתן. אם הן מכריחות אותך, אפילו לרגע, לשאול: « מי חושב בתוכי? אני, או כל הקולות שנתתי להם להתיישב בי? » אז משהו כבר התחיל להתעורר. ההמשך לא תלוי ברב, בכומר, באימאם או במורה רוחני כלשהו, הוא תלוי בך!
Bibliographie
Bourdieu, Pierre. Le Sens pratique. Paris : Les Éditions de Minuit, 1980.
Camus, Albert. Le Mythe de Sisyphe. Essai sur l’absurde. Paris : Gallimard, 1942.
Camus, Albert. L’Homme révolté. Paris : Gallimard, 1951.
Debord, Guy. La Société du spectacle. Paris : Buchet-Chastel, 1967.
Durkheim, Émile. Les Formes élémentaires de la vie religieuse. Le système totémique en Australie. Paris: Félix Alcan, 1912.
Feuerbach, Ludwig. L’Essence du christianisme, Paris, Gallimard, 1992
Freud, Sigmund. L’Avenir d’une illusion, Paris, PUF, coll. « Quatre Grands textes », 23 décembre 2004
Heschel, Abraham Joshua. La conscience prophétique : essai phénoménologique Ad Solem | juillet 2024
Kant, Immanuel. Qu’est-ce que les Lumières? 09/09/2020 Flammarion Gf Philo
Kierkegaard, Søren. Crainte et tremblement (Aubier) – Bibliothèque philosophique 15/02/1984
Levinas, Emmanuel. Totalité et infini. Essai sur l’extériorité. La Haye : Martinus Nijhoff, 1961.
Maïmonide. Le Guide des égarés, suivi du Traité des huit chapitres Verdier / décembre 1983
Maïmonide, Moïse. Mishneh Torah. Jérusalem: Mossad Harav Kook, 1957–.
Marx, Karl. Critique de l’État hégélien (intitulé Critique de la philosophie politique de Hegel dans l’édition de la Bibliothèque de la Pléiade), U.G.E.-Paris, 1976
Nietzsche, Friedrich. La Généalogie de la morale 2023 Flammarion Gf Philosophie
Spinoza, Benedictus de. Traité théologico-politique 2022 Flammarion Gf Philosophie
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / All rights reserved