יש בדידויות עקרות ונטושות, כמו חדרים שנעזבו זה מכבר, ואף אחד כבר אינו פותח בהם את החלון. הן נושאות עימן את עייפות ההדרה המתמדת, את העקיצה של השכחה. לפעמים אני פוגש בדידות כזו, חסרת אונים, מתכנסת בעצמה, כמעט צמחית. היא משוטטת בערים, בשוליים, בחצרות האחוריות של החברה; שם שורדים יותר משהם חיים, נמחקים מן המבט, או פשוט הופכים לבלתי נראים. זו בדידות ההימחקות, עודף ההיעדר, זו שמקפיאה ומרוקנת. אולי היא הצל שהחברה המודרנית מטילה, הבטחת האוטונומיה הגולשת לעיתים לגלות שאין ממנה חזרה. אני מזהה בה את דמותו של ברטלבּי, אותו פקיד שתקן של הרמן מלוויל, שמעדיף שלא… או את גרגור סמסא, האיש-חרק של קפקא, הכלוא באחרותו בלי הד. הבדידות הזו אינה מצילה, היא מכבה.
אך יש בדידויות אחרות, עוצמתיות ופוריות, המלאות בעולם פנימי שסואן לא פחות מהמון הרחוב. שם, אחרי שעטיתי מסכה חברתית זמן רב מדי, אני מרשה לעצמי סוף סוף להיפגש עם עצמי: לא לברוח, אלא להתאחד. אני מכיר היטב את בחירת הבדידות, לא מתוך דחייה, אלא מתוך נאמנות למה שהכי אינטימי בי. יש רגעים שבהם נוכחות האחר רק מעצימה את תחושת הפיזור, מרחיקה אותי מעצמי תחת כובד הציפיות והשיפוטים. לא אחת שמעתי שעליי לבחור היטב את חבריי, והפתגם הישן, « טוב להיות לבד מאשר עם חברה רעה », שב אליי לא כהצדקה להתבודדות, אלא כהזמנה לערנות: יש נוכחיות המנכרות, שיחות המדלדלות, מבטים המכבים את האש הפנימית.
היו זמנים שבהם חשתי בשחיקה האיטית של קשרים מזויפים, כאלה שבהם בגדתי במילתי למען מראית עין של הרמוניה, נמסתי מפחד קונפליקט או דחייה. אז הבנתי שהבדידות האמיתית מתחילה כשמפסיקים לשקר לעצמך, כשיוצאים מהמרדף אחר פופולריות או אישור כללי. בדידות כזו הופכת למקום קדוש, למקלט נסתר שבו הרוח נושמת בחופשיות, שבו כותבים ללא מסכה, שבו מעזים לדבר אמת, בלי לחשוש לרצות או להתאים.
אני מוצא את מישל דה מונטיין בדרישה הזו: לשמר בתוכי מרחב פרטי וייחודי, מצודה של חירות ופרישה. מילותיו של ריינר מריה רילקה מהדהדות בי: להיות לבד, לבד לעומק, כדי שיתאפשר ניצוץ היצירה, הכתיבה האותנטית, הדיבור המדויק. זו בדידות שהיא מעבר, לעיתים מכאיב, לעיתים מרומם, אך תמיד הכרחי ללידתו של קול עצמי, עצמאי מהדים ומאופנות.
ובכל זאת, אינני בורח. אני נזהר מהרומנטיזציה של הבידוד, מהפיתוי להתכנסות שמתחפשת לבוז לעולם. הבדידות האמיתית איננה סירוב לאחר, אלא העמקה של היחס לעצמי ולאחר. סרן קירקגור מזהיר: הסכנה האמיתית איננה להיות לבד, אלא ללכת לאיבוד בתוך ההמון, מאחורי מסכות ההתאמה. כה רבות זהויות נמסות ברעש, בחיקוי, בתשוקת ההיראות. בעולם רווי דימויים, התראות ודיבורים ריקים, הבדידות נעשית תרופה, מחאה אילמת: אני מעז את השתיקה כדי למצוא מחדש משמעות, את האיטיות כדי להגיע לעיקר.
אני מהרהר בפרידריך ניטשה, שעוזב את העיר כדי להעמיק לבדו, לא כדי לברוח מהעולם, אלא כדי לצלול « עמוק יותר » פנימה, אל מקורות הכל. אני זוכר את פרננדו פסואה, הזר לעצמו, החולם בשולי המציאות, ושם, בשוליים, הוא מגלה את האמת העירומה ביותר. אלבר קאמי, ב »נישואין », מכריז כי הבדידות היא מולדת: לא ארץ גלות, אלא מקום בו מפסיקים להתאים את עצמך לציפיות. ז’אן-ז’אק רוסו, במכתבו למלזרב, מודה: « לעיתים נדירות הרגשתי כה פחות לבד כפי שהרגשתי כשהייתי לבד. » הפרדוקס הזה מאיר בי: כשהבדידות מתקבלת, היא נעשית מעבדה של יושר, חדר נאמנות לעצמך, דרך לאהוב ללא נרקיסיזם, לדובב בלי לבגוד, לברוא בלי להתכחש למהות.
אבל אותו חדר אינו קבר. אינני בורח מהחברה, אני שב אליה צלול ושלם יותר, אחרי שביקרתי בממלכה הפנימית שבה לומדים סבלנות, עדינות, עומק. החברה המודרנית, שהפכה את השקיפות, המיידיות והחשיפה לאידיאל, טורפת אינטימיות ומייצרת רעש. ביאונג-צ’ול האן מתאר את עריצות הנראות: הבדידות נעשית מחסה אחרון של הפנימיות, צריך להעז להגן עליה, לטפח אותה, כמו שמטפחים גן סודי, נגד השתלטות השטחיות.
עמנואל לוינס מזכיר לי שהדיבור האותנטי, זה שפונה לאחר ללא מסכה, יכול להיוולד רק מתוך בדידות מיושבת: הסובייקטיביות היא אחריות כלפי הזולת, ובלבד שלא אבגוד בליבה הבלתי ניתנת לצמצום של עצמי. רק מתוך בדידות כזו תיתכן פגישה אמיתית, הכרה באחרות. אני דוחה דיאלוגים מזויפים, קירבה עצלה, קהילות בלי נאמנות. מה שאני מבקש, מה שאני מחפש, הוא חברות נדירה, ידידויות שנבחנו, שמכבדות את המרחק והייחוד של כל אחד.
יש בבדידות דרישה ליושרה: לא להיעלם בהשתקפויות, במבטים של אחרים, בפיתוי להקסים או להשתייך. אני מכיר את הפיתוי להתכנס, את הפחד משיפוט, דחייה, אי-הבנה. אבל עוד יותר אני מכיר את כוחה של הבדידות, זו שמכינה למפגש, לדיבור אמיתי, לאהבה שאינה תלויה ואינה כופרת בעצמי.
מילותיה של אמילי דיקינסון חוזרות בי: « הבדידות היא אוקיינוס רחב שבו נסחפים לעבר עצמנו. » לפעמים צריך אומץ להפליג בו, לסכן את מסע החצייה: לא מייאוש, אלא מתוך פיכחון. לא כדי לברוח, אלא כדי לשוב ולגור בעולם, חי יותר, נאמן יותר, חופשי סוף-סוף מהמולת הפיזור. אין זו בחירת מיזנתרופ, אלא דרכם של אלה שאינם רוצים לאבד את עצמם ואינם מוכנים לאבד את יכולתם לאהוב. ואני יודע עכשיו, מי שלמד להיות לבד, הוא זה שיודע גם לאהוב בלי להימחק, לברוא בלי להתחפש, לנהוג ביושר, לדבר בלי לחשוש מהשיפוט, ולחיות בלי להיעלם.