שואלים אותי לעיתים קרובות מדוע אני מתעקש לכתוב על ה »עכשיו », ומדוע ייסדתי את « האוניברסיטה העממית החינמית » – מיזם ייחודי בישראל. ייתכן שהתשובה מצויה בסיפור חיי, בשורשיי, בשמאל ההומניסטי אוניברסלי שבו גדלתי, שהאמין במאבק למען האנושות, בצדק, בביקורת ובאומץ לחשוב אחרת. בעבר סברתי שהעולם יכול להשתנות בעיקר דרך מאבק פוליטי, הפגנות וקריאות מלחמה. אולם עם הזמן הבנתי: מאבק ללא מחשבה, מחאה ללא שיקול דעת – הופכים בקלות לרעש ריק. ראיתי כיצד, אפילו בשמאל שאהבתי, זה שדיבר בשם « כל־יודעי העמים », הולכים ונעלמים העומק, הסבלנות למורכבות, וההקשבה למחשבה הפילוסופית. נותרו הצעקות והסיסמאות – אך לא עומק, לא התבוננות פנימית.
אני מקדיש את עצמי לכתיבה ולהוראה, כי אני נחוש להיאבק בתרבות השטחיות, בפחד מהיגיון, ובוויתור על הדיון האמיתי. אני מאמין שהשינוי האמיתי – החירות האמיתית – יכולים להיוולד רק מתוך הקשבה, התחשבות ודיון פתוח והוגן. לשם כך ייסדתי את « האוניברסיטה העממית החינמית/קפה דעת » – מקום ייחודי, חינמי, שוויוני ופתוח לכל, שמבקש להחזיר את השיח התרבותי והאינטלקטואלי לרחוב, לבית הקפה, אל לב כל אדם. מיזם שאיננו כפוף לפוליטיקה, לפרוטוקול או לאידיאולוגיה, אלא מחויב לאמת, לשיחה, למחשבה ולחירות.
האוניברסיטה הזו מיועדת לכל מי שלא מסתפק בסיסמאות, למי שמבקש ללמוד, לשאול ולהרהר, ואיננו ירא מלהתמודד עם שאלות קיומיות. זהו מקום המעודד כל אחד ואחת להעז לחשוב, לטעום את טעם החירות האמיתית, ולבנות יחד תרבות של רוח, של אחריות ושל הומניזם חי. אני פעיל ומעורב כל חיי, והיום אני עושה זאת דרך הכתיבה וההוראה – ומזמין אתכם להצטרף. לא לשם בידור או « צפיות », אלא משום שאני מאמין ביכולת האדם לחשוב, להחליט ולבנות חברה ראויה יותר. נהיה אוהבי דעת נלהבים, חכמים רגישים, יודעי חן ונפעמים!
בעידן שבו הגישה לידע הולכת והופכת לפריבילגיה, וכאשר הרוח הביקורתית מתנדנדת תחת משקל השטחיות הדיגיטלית, יש אנשים נדירים שבוחרים להתנגד – דרך האינטליגנציה, דרך ההעברה, ודרך המילה החיה. אני מסרב שייקחו את הידע בידי אליטה. בעיניי, ידע הוא מעשה שחרור, ומחשבה היא זכות יסוד. לכך אני מוסיף עמוד שדרה ייחודי: שורש עמוק במחשבה היהודית, בטקסטים המקראיים ובגדולי המסורת העברית – מסורת שאני שב לקרוא באור העולם המודרני, בדרישה, באומץ ובחירות.
ההוראה מתקיימת כולה בעברית – שפת התנ »ך, אך גם שפת החברה הישראלית של היום. בחירה זו אינה ניטרלית ואינה משנית: היא בחירה פוליטית, תרבותית ורוחנית גם יחד. היא מבטאת את הרצון לפנות לכל ישראלי, ולהחזיר את הטקסט, המשמעות והמחשבה אל לב העיר. ייחודה של האוניברסיטה הזו טמון גם באקלקטיות המוארת שלה: אני מייחס חשיבות רבה לריבוי הידע, למבטי־רוח שונים, ולחיבור תחומים. אני מזמין לשולחן התבונה וההיגיון:
• את הנביאים והפילוסופים,
• את חכמי התלמוד והוגי המודרנה,
• את הרב קוק ואת שפינוזה,
• את מניטו ואת ניטשה,
• את התורה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הפוליטיקה והספרות.
ההוראה כאן היא צומת, מעבדה של רעיונות, שבה המחשבה זורמת, מתמודדת, מתווכחת ומתפרה. אינני מחלק ודאויות – אני מעורר שאלות.
ייסוד אוניברסיטה כזו הוא מעשה התנגדות: התנגדות לבורות, למחשבה מוכנה מראש, לאחידות הכפויה של התודעה. זהו הצהרה שמחשבה משמעה קיום, ושמחשבה חופשית משמעה עמידה זקופה. זהו תזכורת שהמחשבה אינה צריכה להישאר סגורה באולמות הרצאה או בחוגים סגורים – עליה לחיות בשכונות, בערים, במקומות החיים. עליה לזרום, לפעום, לעורר.
אני מזמין כל אחד לשוב להיות תלמיד – לא כדי לקבל ידע קפוא, אלא כדי לעמוד בדינמיקה של הלימוד, בזקיפות של החיפוש, במסורת החיה של הוויכוח והפרשנות. ואינני לבד. סביב יוזמתי מתלכדת האקדמיה הישראלית עצמה: מאות מרצים, דוקטורים, חוקרים, אנשי מדע ואנשי רוח. התרבות והאמנות נוכחות כאן במלואן, לצד חכמים נטולי תארים, לעיתים אלמוניים, הנושאים מחשבה חיה, נטועה בזיכרון ופונה אל העתיד. המפגש הבלתי שגרתי הזה בין ידע ממוסד לידע פנימי, בין הקפדה אקדמית לחוכמת העם, מעניק למקום הזה ממד ייחודי:
מקום שבו המחשבה אינה מכירה בהיררכיה או בגבולות, אלא זורמת בחופש בין תחומים, דורות ואופקים רוחניים. מישל אונפריי פרץ את הדרך בצרפת, רוני אקריש מרחיב אותה בישראל. שני יבשות, שתי שפות, שני מורשות, אבל אמונה אחת בכוח המשחרר של הידע,תשוקה אחת למחשבה פתוחה, ורצון אחד להשיב את הידע למי שהוא שייך לו: העם.