ילד לחש אליי על אמונה דקה כשבריר אור,
כשיד רשעים סוגרת על דרכנו בלי רחם,
מדוע תמימים נידונים שוב לגלות ולצער,
ומדוע התפילה כמו אובדת מול השתיקה?
אמרתי לו: התפילה היא דרך חזרה אל הלב,
ירידה חרישית אל החדרים הכמוסים שבנפש,
הספק איננו חטא, אלא סדק שדרכו נכנס האור,
והאמונה איננה ניתנת, היא נולדת במבחן הפנימי.
מול האש של הרוע, אין מילה שתספיק באמת,
לא השטן, לא הגורל, לא צלו הכבד של האסון,
כי באדם עצמו שוכן גם הכוח לקרוע ולהחריב,
וגם היכולת להשקיט את הזעם ולהעיר את הלב.
העולם עוד בוער, נטרף בידי שנאה עתיקה,
וזעקותינו לא ישיבו את המתים ולא יכבו את הדם,אך
ידינו עוד יכולות לשבור את כבלי החושך,
ולהקים את האדם מעל יצרו, מעל דמו.