לו יהי, לו יהי… רוני אקריש

השמיים אפורים, קרים ולחים, קור עז, עדיף להישאר בבית חם, חרדה עלולה לדכאה את האופטימיים מביננו. אז שוב נרדמתי בעומק השינה ומתוך צלליה אני מחליט להדליק את הטלוויזיה, וכדי לעודד את עצמי קצת, אני בוחר בערוץ החדשות. איזו התפתחות מאז הימים עברו, כשערוצי החדשות השליכו עלינו את כל האומללות שבעולם ואילצו אותנו לחוות אלימות יומיומית יותר ויותר מקרוב, לפעמים כה קרוב עד שהיינו נהפכים לקורבנותיה…
אך כל זה השתנה מאוד. בעידן החדש, המידע מגוון וכמעט כולו משמח; מעניין, הם מראים לנו עולם בגישוש אחר האיזון. החן והחסד יהיו בקרוב, אנו מקדישים את עצמנו אליהם, כל אחד בדרכו שלו, אך כולם עומלים דרך שאיפה אחת, ייעוד אחד, בין הנאות וסיפוקים משותפים בעולם שהופך להיות רך ושלו. בהחלט נותרה אלימות למרות הכול, והבוקר, החדשות מדווחות לצערי על אחד מהמקרים המצערים. רצח על רקע אלימות מינית שביצע אדם לא מאוזן, הוא נעצר מהר מאוד ונכלא עד למשפטו. אך, למרבה הפלא, רוב החדשות סובבו סביב הקורבן. הם מציגים אותה כאישה יפה ומלאת חיים, משבחים את חייה, את המחויבות שלה לעתיד העולם, כה מלאה הבטחה הייתה הצעירה הזו… העיתונאים נותנים הערכה חזקה וכנה לקורבן, תוך שהם מצביעים על כך שחוסר הביטחון של הפרט, אם הוא עדיין קיים בחברה שלנו, נמצא בירידה משמעותית ביותר. הרוצח יישפט במהירות. הידע על חייו, על ההפרעות הפסיכולוגיות האפשריות שלו, על עברו הסוער, אפילו על הסבל שלו כילד שעבר התעללות, ועדיין קיים, כל זה יזין את נאומי עורכי הדין. המטרה היחידה תהיה לאפשר לו לרצות את עונשו בבית סוהר המתאים לו, בשילוב שלילת חירותו וטיפול מתאים.
אך הקורבן לעולם לא יישכח. השופט לעולם לא ידבר בטון שאנן על אימת הפשע, הוא לעולם לא ירחם על הרוצח. יהיו פיתולי המסע שלו אשר יהיו, שום דבר לא ייסלח לו! כל זה יסביר את המחווה הנתעבת שלו, אבל אף אחד לא יהפוך את האשמה או את התפקידים: הוא יהיה האשם, היא תמיד תישאר הקורבן…
העם התקומם לפני שנים רבות. הצדק והמשפט שניתנו בשמו, מעולם ללא התייעצות עמו, עוול גמור רצוף היפוכים של ערכים או מידות לאומיות. מוסד אובססיבי למעמד ה »אשם » למרות שהאדם מעולם לא נעצר עם נשק ביד או נתפס בשעת מעשה, ולכן יותר מגינוי, האנשים דרשו צדק… כל החדשות האלה, כל יום, עוררו בי בחילה. ומי שהוקיע את התהליכים הללו, שיא הביזיון, הואשמו אז בקשירת קשר ונידוי, תומכי הדיסאינפורמציה המתמשכת גינו אותם יום ולילה, ושפטו אותם כמעוררי בחילה ומזיקים… ריחות הקיא האידיאולוגיים הקפיאו תחילה את ההמונים העממיים, לאחר מכן היקף האלימות היומיומית מכל הסוגים, מילולית בהתחלה ואחר כך פיזית ומרושעת מתמיד, הוציאה בסופו של דבר את האנשים מתרדמתם ומכליאתם.
אז הם התקוממו נגד העוול הבולט שנגרם לחוזה הלאומי והזהותי שנקרע על ידי גיס חמישי מעוות, מושחת, משתף פעולה עם האויב המוצהר ומלא ב « שנאה עצמית » מוצהרת! חוסר הביטחון היה בכל מקום, מפלצות צמאות לדם היהודי רצו בחופשיות לעבר הקורבנות הבאים שלהן, הן נאלצו לחסל את כל הקונספציות ההיסטוריות, התרבותיות, הדתיות והזהותיות. האנשים הקטנים, חסרי השיניים, עבדי הזמנים החדשים, שטופים בקדמה הזויה ובמיסטיפיקציות אידיאולוגיות עצומות, העם הקטן הזה התכנס באספה עממית. בקול יחיד מלא אימה, סוף סוף הדהדה קריאת האומה בכבוד ארצה היפה. היא הניפה דגל החרות לעם, כמחליט, כמנווט, כקובע, דרשה פסק דין אמיתי לאשמים, דרישה ולא ביטוי ביישני מצד הממשלה לשמוע בהחלטות אספת העם.
המהפכה הייתה קרובה, והתקוממות של עם תמיד מלווה באלימות. זה נמנע בקושי ברגע אחרון, בעיצומו של סירחון מבחיל, מרמה וגרוטסקי, הודות לנחישותם של כמה אנשים גדולים, פילוסופים, פוליטיקאים ופרופסורים, אנשי חיל! אנשים, נשים וטף הגיעו מכל רחבי החברה והתאספו סביב הפרויקט הזה של מדינה בעלת זהות יהודית ודמוקרטית לכולנו. הישות העברית נמצאה ולבסוף הוחזרה לעמו שעד אז היה רק קורבן ששמר על שתיקתו.
שנים רבות היה צריך כדי להחזיר את הסדר על כנו, להחזיר את השקט והאמון במדינה. אבל הצלחו באמצעות נחישות ואומץ פוליטי. החברה השלווה היום הציעה הזדמנויות נהדרות לרגעי חיים, חופשיים ומשותפים ברוח ידידותי יפה. חוסר הביטחון האזרחי והפוליטי היה כעת שולי מאוד ומערכת הכלא מילאה בצורה מושלמת את תפקידה, לפחות את המטרה העיקרית שלה להבטיח את ביטחון האוכלוסייה היהודית והלא יהודית, על ידי שלילת חירותם של אנשים אלימים, אשמים בפשעים, תוקפנות או התעללות חמורה. (קונספירציות, ערעור יציבות סמכויות, מודיעין עם האויב). העונשים יושמו כולם במלואם והוכחו כמרתיעים למדי עבור הרוב המכריע של העבריינים. כך, לאט לאט, נרגעו היחסים החברתיים, החינוך הלאומי הצליח למלא את תפקידו האזרחי והוראת האוכלוסייה הייתה עשירה ומגוונת… המניעה הייתה חשובה מאוד ואפשרה להתערב כבר בצרכי התמיכה או בטיפולים הראשונים, כדי שכל אחד יוכל למצוא את מקומו ותפקידו בישראל השלווה שלנו…
לפתע, פעמון הטלפון שלי צלצל לציון שעת ההשכמה! פקחתי את עיני, המציאות צצה מחדש בהדרגה, קמתי עם תחושה מוזרה. צמרמורת, טעם מוזר בפה, ואז רעיון מקובע רדף את מחשבות הבוקר שלי. תחושות של מועקה ושל אנינות הכריעו אותי: כי היום יהיה יום חדש של עליבות ואלימות בישראל, עדיין נצטרך לחכות ש… ול…!